אמא שלי לא האמינה באלוהים. הוא אכזב אותה פעמים רבות. כשאני
חושבת עליה, תמיד עולה מול עיניי תמונה שבה היא מצולמת על גב
סוס פוני כשמאחוריה אחיה ושתי אחיותיה. היא יושבת על גב הסוס
והם על הכרכרה מביטים בצלם ומחייכים, לבושים במיטב מחלצותיהם.
אי אפשר להאמין שכמה חודשים לאחר מכן תפרוץ מלחמה אשר תשסע
במשפחה זו. היא עלתה לארץ מבלגיה בגיל ארבע עשרה, תמיד הרגישה
שונה מכולן. מעולם לא הכרתי את אחיה,לאון, עליו דיברה תמיד
בהערצה רבה. הוא ירד מהארץ לאמריקה יחד עם סבא וסבתא שלי
והאחות הקטנה חיהל'ה. את סבא שלי מעולם לא פגשתי חוץ מהפעמים
שראה אותי כתינוקת כמובן. את הסבתא פגשתי רק פעם אחת. הייתי
כבר אמא לבני בן השנה. נפגשנו אצל אמא שלי לארוחת צהריים. אמא
שלי התרגשה מאד. זה היה מוזר מאד. שנים ייחלתי לסבתא שלא הייתה
לי ועכשיו שהייתה כאן לידי לא הרגשתי כלפיה מאומה. כששאלתי את
אמא שלי, מדוע לא לקחה אותי ונסעה לאמריקה עם ההורים שלה, אחרי
שהתגרשה מאבי, ענתה לי שהיא אוהבת את הארץ. מאוחר יותר גיליתי
שהיו לה עוד סיבות. שנות החמישים המאוחרות, המצב בארץ די קשה.
אבא שלי, שרטט צעיר ונאה למדי, מקבל עבודה טובה ודירה
בבאר-שבע. הוא מכיר את אמא שלי הג'ינג'ית התוססת בחתונה
משפחתית . הציע לה עוד ריקוד ועוד ריקוד. היה מביא לה פרחים
בכל יום שישי. כששאלתי אותה מדוע התחתנה איתו כל כך מהר, ענתה,
בגלל המכתבים היפים ששלח לה. הוא ידע לכתוב אבא שלי. היה לו
סגנון וכתב מדהים. אלתרמן, קראתי לו תמיד. הם נפגשו כמה פעמים,
הלכו לסרט, טיילו ברחובות חיפה, והוא הציע לה נישואין. ככה זה
היה פעם. המסיבה היתה בחצר הבית של סבתא שלי ואחרי כן היא נסעה
איתו הרחק מכולם, לבאר-שבע. סיפרה לי שקיבלה דיכאון. קיבלה הלם
מהמדבר. באתי לעולם שנה אחרי שנישאו. נולדתי בצריף כי עוד לא
הסתיימה הבנייה של בי"ח סורוקה. היא לא צעקה בלידה ולא לפניה.
כולן צעקו בצריף היא סיפרה לי ועיניה נצצו. כזו הייתה אמא שלי.
נשכה שפתיים כשהיה לה קשה ומעולם לא התלוננה. נפרדנו הרבה במשך
השנים. כל פרידה הייתה קשה. פרידה אחת קשה במיוחד זכורה לי
מגיל שמונה או תשע.

המשך יבוא