כששמעתי את נעלי הצבא הייתי יודעת שזהו. זה הסוף שלי. כל כך
רציתי להתחבא מתחת לשולחן אבל ידעתי שזה לא משנה ושהן ימצא
אותי ושזה לא יהיה טוב. כי זה אף פעם לא נגמר טוב. במיוחד לא
עם נעלי צבא. נעלי צבא הן הכי מסוכנות. יש להן מין חוש כזה
לשמוע את הנשימות שלך והן ידעו איפה למצוא אותך... עובדה! הן
הגיעו עד לפה, עד אמצע המדבר בשביל למצוא אותי...
אטמתי את שתי האוזניים שלי חזק חזק שאני לא אשמע אותם אבל זה
לא עזר.. .שמעתי אותם והרגשתי אותן. הם נשמעו כל כך חזק. כמו
הלב שלי. והן הלכו מהר מהר. עקב בצד אגודל. במין מתכתיות לא
מוחשית שכזאת. כאילו הן יודעות בדיוק לאן הן הולכות ומה הן
צריכות לעשות. מה הן חושבות את עצמן נעלי הצבא האלה? כאילו- מי
היום יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות? ולאן הוא צריך ללכת? אבל
לא! להן יש מטרה. כאילו יש להן דף משימות והן מסמנות v על כל
משימה שהן עושות. כאילו הן פועלות כבר בתוך תת-המודע שלהם.
כאילו מישהו טיכנת אותן לעשות את הדברים האלה. אני הכי שונאת
נעלי צבא. אני הכי שונאת נעלי צבא כי איתם באים במין עסקת
חבילה גם חיילים כאלה שסינג'רו אותם לעבודה הזאת. חיילים כאלה
לפלפים, כאלה שמורידים את הכומתה במין שקט ביישני כזה, שאפשר
לראות את אגלי הזיעה שלהם על המצח. שאפשר לראות שהם לא רצו
להיות אלה שיבואו לבית שלך. שאפשר לראות עליהם שכל מה שהם
רוצים זה לעוף משם. אני הכי שונאת נעלי צבא כי הן מבשרות רע.
הן בישרו רע כשאבא שלי מת ועכשיו הן מבשרות רע כשהחבר שלי מת.
אני הכי שונאת נעלי צבא. |