בחתונת החיים, העיקר התפאורה,
הכול חייב להיות טוב, חס וחלילה שיהיה משהו רע...
כך הזוג הטרי נודר נדרי נצח,
שיהיו ביחד עד יבוא טבע, חולי או רצח.
דבר כה יפה, אך כה שברירי,
מזכיר במעט את מעטפת השקרים
המגוננת על חיינו מפני אמת הדמים,
ומאפשרת לנו לחיות בעודנו שפויים.
מה הסיכוי, שדבר זה יקרה? מזל, גורל, או סתם יד המקרה?
ולחשוב שלעתים, הכול התחיל בדבר כה תמים,
כמו שתי נשיקות על המצח...

בחתונת המתים, הדומם הוא הכל -
הוא החתן, הכלה, הרב, כך במעמקי השאול.
בחתונה שכזו, אין שום מקום
לשמחה, לצחוק, לנכס התום.
לא יתכן שעובר אורח ישמע, כך במקרה,
קולות של רינה, או את גיל בקול קורא
ומברך את החתן.
כי בחתונת המתים, שם במעמקי השאול,
מרגישים מלמעלה, כולם, את השכול.

אף אחד זאת לא רוצה, לא במכוון,
אף אחד, לא במודע, את משפט חברו כך דן,
אף אחד לא רוצה לפגוש את השטן.
אבל אי אפשר את השמחה כך לגרור,
לחתום אותה בחביות, בכרכרה, רתומה לשור,
ומהשור דרך הבתולה, אל התאומים הנכספים.
אין אף נוסחה למצוא את האושר,
אין איזה קסם, או איזו שעת כושר,
שיפתו אותו כך אל המרחב הפתוח.
אף אחד לא הזמין את העצב, את המוות,
את המזל הרע, את הגורל, את ידו של האלוהים,
אך זהו מבחנה העילאי של האהבה -
האם בשבילה אנו מוכנים לסיים מתים...

מי שביקר בסדנה ה-43 יראה שינויים קטנים בשיר ובשמו...
כך הייתי כותב את זה לולא ההגבלות,
ונראה לי שזה עדיף כך... עמכם הסליחה ;)