הימים האחרונים היו חסרי מנוחה.
כל כך הרבה קרה, בזמן שאומנם היה יחסית ארוך, ועם זאת נראה
כאילו נמשך בקושי כמחצית היום.
הצבא מערער לי את תחושת הזמן... שבוע שלם נראה לי כמו יום אחד,
וימים מסויימים נדמה כי נמשכים כנצח.
תחושת הזמן האבודה שלי גרמה לחודש האחרון להידמות ליום אחד
ארוך שעבר במהירות מסחררת.
הכל התחיל לזרום מנקודה אחת חשובה.
אני והחבר שלי מזה שנתיים נפרדנו.
תהליכים ארוכים, כמו בליה איטית של סלע, הובילו לזה, שבועות על
גבי שבועות חילחלו בי תחושות ספק, אכזבה, פחד וכאב, ולבסוף,
הכל נשבר.
וכמו שאבנים קטנות מתחילות מפולת סלעים אדירה, כך הכל התחיל.
בבת אחת, מצאתי עצמי מוקפת באהבה של חברי הטובים, שלמרות
שהזנחתי אותם שנתיים האחרונות, לא שכחו אותי והיו שם בשבילי,
ועם זאת, הרגשתי בודדה לחלוטין, בכל היבט ובכל צד אפשרי.
שעות ביליתי במיטה בכל לילה, בוהה אל החלל הריק, מחשבות מציפות
את מוחי, לא מרפות ולא נותנות מנוחה. גם בשינה לא מצאתי את
השלווה המיוחלת, חלומות וסיוטים היו שם תמיד, מחכים לרגע בו
אשקע בשינה על מנת לייסר אותי, מפלט לא מצאתי בשינה.
במשך היום הייתי שני אנשים בו זמנית, אני הפעלתנית שחייבת
להמשיך בעבודה, והצל שלי, שכל מה שחפץ בו היה למשוך אותי מטה
לשינה עמוקה, נטולת חלומות, שינה נצחית.
כאב לי כל כך.
חשבתי על ימי עבר טובים, איך אני ומי שלימים היה האקס הראשון
שלי, למדנו יחד את הצעדים הראשונים של מערכת יחסים.
איך היינו משחקים חופשיים מכל דאגה בעולם, איך הוא נישק אותי
בפעם הראשונה, ואיך זה המשיך, אני עדיין זוכרת את חום גופו, את
הריח המיוחד שהיה לו, משהו בין זיעה ולכלוך, ובזמנו זה היה
ניחוח משכר. אני זוכרת את השרירים והתאווה שחשתי בקרבתו, את
הכאב שחשתי ביום בו נפרדו, כמה שנים עברו מאז, וטעם הפרידה
עדיין חמוץ בפי. אהבתי אותו כל כך, ואולי עדין.
הפרידה ממנו צילקה עמוק את ליבי, שהיה עדין רך ושברירי, האגו
הפגוע שלי בנה חומות מסביב ללב, הציניות תפסה כל מקום של אהבה
שהיה קיים, לאט לאט קרירות מילאה אותי. עבר זמן רב עד שהיא
נמסה.
חשבתי על כל האהבות שהיו לי, רובן חד צדדיות, וזה כואב הכי
הרבה.
חשבתי על החבר השני שהיה לי, הוא שחשבתי כמושלם, רק לאחר זמן
רב שלא היינו ביחד עוד, הבנתי עד כמה היחס שלו כלפיי היה עלוב,
"איתך חשבתי יותר מידי עם הראש" כך הוא אמר לי, חשב עם הראש,
ולא הרגיש עם הלב.
עוד צלקת שלעולם לא תגליד, עוד קצת ציניות, עוד קרירות, עוד
כאב, כאב, כאב!
חשבתי על החבר האחרון שלי, איתו ידעתי ימים שלמים של אושר,
שמחה. חשבתי על כל מה שהוביל אותי להיפרד ממנו, על הפחד, על
המחנק ועל האיטיות שהחיים שלנו התנהלו בה. הוא כבר חלם לנו
בית, עם גדר לבנה. הוא כבר הוליד לנו 2.6 ילדים, וקנה את
הכלב.
לא יכולתי לעמוד בזה, ואומרים שלגברים יש רגלים קרות.
כאב מפעפע בליבי כל פעם שאני חושבת על דברים אלו, והרי לאן
אוכל לברוח במשמרת האחרונה של הלילה, בה כל חיי דומה
ומתכווצים, בה הקירות סוגרים עליי ותחושת מחנק מאיימת לבלוע.
לאן אוכל לברוח?
ואף על פי כן, דומה שכל זה מתגמד לעומת תחושת האובדן שחוויתי
לאחרונה.
החבר הכי טוב שלי, חצי מנשמתי, היו ימים שהוא היה הסיבה היחידה
לכך שקמתי בבוקר, בגד בי.
קם יום אחד על צד שמאל והחליט להעיף אותי לקיבינימט.
כל פעם ששמו מוזכר המעיים שלי מתכווצים, כאב חד מפלח את ליבי
השבור ודמעות מאיימות לפרוץ.
אני מוצאת עצמי חושבת על ימים טובים שהיו לנו, על כל מה שאי
פעם עשיתי בשבילו, והכל מתוך אהבה נטו, בלי שום ציפיה לתמורה,
בלי שום אינטרס אישי, רק אהבה.
חצי נשמה נתתי לו, אולי אפילו יותר, הקרבתי מזמני, מבריאותי
ומכספי, עשיתי הכל על מנת לגרום לו אפילו לחצי חיוך, חשבתי
שאולי הרגש הדדי.
איך יכולתי להיות כל כך טיפשה?
הוא השליך אותי הצידה כמו סחבה מלוכלכת, הכאיב לי יותר מכל דבר
אחר בעולם, פגע בי כמו שרק מישהו שאוהבים באמת יכול לפגוע.
הלב שלי התפוצץ באותו היום, לא רציתי כלום יותר בחיים. ייחלתי
למוות שיבוא ויקחני במהרה.
הכאב היה בלתי נסבל, הריקנות עוד יותר.
ימים רבים עברו מאז, גלשתי לי לאט שוב לשגרה מעצבנת.
הכאב לא נשכח, הוא רק העמיק.
היום אני מוצאתי עצמי שוכבת במיטה בלילה ופוחדת.
הפעם אני מפחדת להיות לבד.
למה זה בעצם? לפני זה פחדתי ממחוייבות, מנאמנות אין קץ,
ומקביעות.
היום אני מפחדת להישאר בלי כל אלו.
ומה יהיה גורלי? לבד? ביחד? מי יודע?!
לאט לאט הורדתי מעלי שכבות מתות של כאב מצטבר, לאט לאט נשמתי
את האויר החופשי, המהירות שבה הכל קרה לא נתנה לי לעצור
ולחשוב, הכאב בא רק אחר כך.
רק עכשיו.
הימים מתארכים והלילות מתקצרים. הירח מתמלא ונעלם כל חודש
כדרכו מאז השחר הראשון שראה העולם ורק אני נשארת כמו תמיד
לבד.
למה?