עפעפייך שמוטים מחצית הדרך, אתה משקר.
עכשיו אני רואה, אתה פוכר אצבעותייך ומשקר.
קמיצה נדחסת בין אמה לזרת ושיקרך תופח כשמרים בבטני.
אתה כבר יכול להישיר אלי מבטך, זקוף סנטר
אחרי הכל אנחנו מחמירים זה עם זו
הרי הנעמת זמני בשקרך
ואני לולא השקר הייתי מהלכת יחפה ומכוערת
שקרי נמדד בגודל עקבי המגביהים אותי מן האמת,
בשכבה עדינה של אבקה אדמדמה המסמיקה לחיי ומשווה לפני מראה
להוט יותר גם שאיני להוטה לקראתך.

אני משקרת וזו האמת.
אני משקרת.
וגם אני כמוך מנעימה את זמנך בשקר עד שתיחשף האמת שבחיוורון
לחיי ובקרזול שערי בתחילתו של יום, ובסוף נדחק המרחק בין שקרי
לאמיתותיי לכדי שכבת ריפוד נוספת לחזייה, שמדמה את חזיי יפה
ומפוסל יותר, כמעט אמיתי ותחתיו מוטלים שדיי מכווצים מבושה.
אני אמת ערומה.
המרחק העדין בין האמת לשקר מאפשר מחשבה, מאפשר מרווח נשימה,
היסוס, ספק, מאפשר את השתיקה ומאפשר לראות גם את הציפורים
השחורות שמטמין אשר בין אלו הלבנות.