היום באוטובוס פגשתי את אלוהים.  הוא בכלל לא נראה כמו באגדות
לא איש עם זקן לבן ולא גלימה לבנה עם חוטי זהב.  לא היה לו מטה
בידו ואפילו לא הילה סביבו.  הוא עמד נשען על אחד העמודים,
זיעה נוטפת במורד פניו.  הוא נראה מוטרד, אולי בגלל שאף אחד לא
פינה מקום לאישה עם התיקים והתינוקת בידיים, והתינוקת שנמעכה
בין שדי האישה לבין עמודי המתכת של האוטובוס פרצה בבכי.
אלוהים לבש מכנס דהוי שצבעו כנראה היה פעם כחול וחולצת טי
שעליה פרסומת של קוקה-קולה.  פניו היו מקומטות ולא יכלתי לדעת
בדיוק בן כמה הוא, אבל זה לא ממש שינה לי.
למרות זאת, רציתי לצעוק עליו, לכעוס ולהכות בו בזעם.  רציתי
להגיד לו מיליון דברים, אבל קהל של ילדי חטיבות רעשנים הפרידו
בינינו.  רציתי לשאול אותו כל-כך הרבה שאלות ורציתי לבקש את כל
אותם דברים שאנשים מבקשים מאלוהים בסרטים - שלום כלל עולמי,
אושר לאנושות וכמובן כסף וכוח.  אבל אז הגענו לתחנה שלי,
והייתי צריכה לרדת וללכת הביתה.  ובחוץ היה חם, והתגעגעתי
למזגן באוטובוס רגע לפני שיצאתי ממנו.
היום באוטובוס פגשתי את אלוהים.  או אולי זה בכלל לא היה הוא.