האדם החופשי האחרון הביט סביבו בסיפוק, ושיחק עם המפתח שבידו.
העבודה שלו כמעט הושלמה, ולא היו כמעט בעיות. בתוך כל אחד
משש-עשרה התאים במסדרון ישב מישהו, בישיבה מזרחית נינוחה,
ושתק. התאים לא היו גדולים במיוחד, לטעמו של האדם; בערך שני
מטר על שני מטר כל אחד. בין כל תא למסדרון הפרידה דלת סורגים
כבדה, נעולה עם בריח ענק.  הקיר הנגדי לדלת של כל תא, הכיל פתח
של חצי מטר על חצי מטר, שהיה מכוסה במכסה ברזל.
שמו של אותו אדם אחרון היה אלכסי ולוצ'נקו. או לפחות היה פעם.
הוא בדיוק סיים לבדוק את המנעול על כל אחד משש-עשרה הבריחים
שהיו במסדרון זה; כולם היו נעולים כהלכה. הוא יצא מהמסדרון
הקצר, לתוך מסדרון ארוך ורחב פי כמה, שממנו יצאו מסדרונות
קטנים נוספים, כל הזמן משחק במפתח.  כל הקירות היו עשויים בטון
כבד וכהה, כך גם התקרה. ליד כל מסדרון קטן היה כתוב מספר בצבע
לבן.
מאחורי אלכסי היה כתוב על הקיר 238. על הקיר מולו 239. הוא
הסתובב ולחץ על מתג. מעל כל אחת מדלתות הסורגים ירד לאט מסך
פלדה, שלבסוף כיסה אותה וניתק את התא. הוא פנה שמאלה והחל
ללכת, בקצב רגוע. ככל שהלך המספרים הלכו וקטנו באותו קצב, והוא
התקרב לפתח המסדרון. הוא יצא מהמסדרון, שבכניסה אליו היה כתוב
F בלבן, ופנה שוב שמאלה. הוא עמד במסדרון אף יותר רחב,
שמסדרונות מסומנים באותיות יצאו ממנו.
גם מסדרון זה היה אפור כהה. אלכסי השתהה לשנייה, וחשב לראשונה
שגם עם היה צורך שכל המבנה יהיה זהה, הוא עדיין היה יכול להיות
מעט יותר עליז בצבע שלו. אם, לדוגמה, הוא היה צבוע בירוק או
בתכלת. אבל עכשיו, הוא הזכיר לעצמו, היה קצת מאוחר מדי בשביל
זה. הוא הביט על המדים שהוא לבש. גם הם היו אפורים, אך בגוון
בהיר יותר. המדים היו פשוטים, בגזרה די רחבה, ולא עיטר אותם
דבר; רק אפור. למסדרונות, הוא חשב, יש לפחות את הסורגים שיעטרו
אותם. אבל עכשיו היה מאוחר מדי.
הוא החל ללכת, ותוך כדי הוא סיפר לעצמו שוב איך הוא הגיע לכאן.
הוא הכיר את הסיפור מצוין, אבל הוא עדיין חשב שיש מן הסמליות
בכך שיחשוב על זה כעת.

המדינה הייתה דמוקרטית. היא הייתה דמוקרטית מהרגע שהוקמה. רוב
המדינות לשעבר שהקימו אותה היו דמוקרטיות גם קודם, והשאר היו
מוכנות לבצע את השינוי, למען האחדות והשוויון. "למען האחדות
והשוויון" הפך להיות הסלוגן הפופולארי בכל הזמנים, כשהברית
הראשונה החלה להשתמש בו. מהברית הראשונה, שכללה רק דמוקרטיות,
נוצרה הברית השנייה, שכללה כמעט את המדינות לשעבר. גוש מדינות
אחד לא סר למרותם של בעלות הברית הראשונה. הגוש התאחד למדינה
אחת, נפרדת, שנקראה מאז "אנחנו".
המדינה, לאחר התייצבה, החליטה שיש למגר את "אנחנו" הסוררת,
למען האחדות והשוויון. המלחמה שפרצה נמשכה שבע עשרה שנה. בסופם
כבשה המדינה את "אנחנו", על גופותיהם של מיליארד ורבע בני
אדם.
שמחת הניצחון נמשכה שנתיים. אחריהן באו שש שנים שבהן כולם ניסו
להחליט איך למנוע מלחמה בעתיד, ובכך לשמר את האחדות והשוויון.
אף דעה שהועלתה בנושא לא הייתה חזקה מספיק כדי ליצור סחף של
אהדה, עד שקמו מספר פילוסופים והציעו משהו מהפכני: כדי למנוע
מלחמה, יש למנוע חיכוך שלילי בין אנשים.  די למנוע חיכוך
שלילי, יש למנוע חיכוך בכלל. כי למנוע חיכוך, יש להפריד את
כולם.
המסקנה הסופית הייתה שהפרדה מוחלטת בין כל בני האדם היא הפתרון
היחידי, וההמונים נסחפו אחרי הרעיון.
היו כמה שהתנגדו, בטיעונים שונים, אך התשובה להם הייתה זהה:
קודם כל יש לדאוג לאחדות ולשוויון, אחר כך יש מקום לתיקונים.
"הבית החדש", כפי שקראו לו, החל להיבנות מיד עם קבלת ההחלטה
בקונגרס של המדינה. הוחלט כי לכל אחד יהיה מקום שווה, ללא קשר
לחייו לפני כן.
הוקמה היררכיה של אנשים שידאגו להעביר אנשים ל"בית החדש". על
כל שש-עשרה איש נקבע מפקח, על כל שש-עשרה מפקחים מפקח וכן
הלאה. כשנשאלה השאלה, מי יפקח על הכל, החל ויכוח סוער בפרלמנט,
שנמשך יותר מחודש. מצד אחד, הכוונה הייתה שכל אחד ישתחרר מחייו
הקודמים וישתווה לשאר, אך מצד שני האחראי העליון היה תפקיד עם
אחריות וכוח גדולים מאוד. לבסוף הוחלט למצוא מישהו טיפש וחסר
השכלה, שלא ידע איך להשתמש בכוח שינתן לו, גם אם ירצה.
כאן הוכנס אלכסי לתמונה. הוא היה מנקה רחובות בגיל העמידה. אחד
השרים ראה אותו מהחלון במשרדו, ומיד ירד ונידב אותו אישית
למשימה. כל תפקידו, נאמר לו, הוא לברר שש-עשרה האחראים הגבוהים
ביותר ביצעו את עבודתם,ולנעול אותם בתאים שלהם. לאחר מכן, נאמר
לו, הוא יצטרך ללכת לתא שלו, לנעול את עצמו, ולהפעיל את מנגנון
ההשמדה העצמית של המפתח.

הוא נכנס למסדרון W, הלך עד שהגיע למסדרון 177, ונכנס אליו.
התא האחרון מימין היה ריק. כל שאר האנשים ישבו בישיבה מזרחית,
בעיניים סגורות, ונראו שלווים. הוא צעד אחורה ולחץ על המתג
שבכניסה. התא שלו יישאר פתוח, הם אמרו לו. ואכן, כשהתקדם שוב,
ראה שהתא פתוח.
אלכסי נכנס לתא שלו. הוא בחן את מכסה הברזל שמולו. מהחור ההוא,
הוא ידע, יצאו האוכל והשתייה שלו לכל חייו, ובו הוא יאלץ לעשות
את צרכיו. הוא חשב, פתאום, איזה מן סידור מוזר זה. הוא ידע
ששני הדברים לא יתקרבו אחד אל השני, ושהחור מסוגל לנקות את
עצמו, אבל עדיין זה נראה לו קצת מוזר.  אבל עכשיו היה מאוחר
מדי.
הוא הסתובב וסגר את דלת הסורגים ברעש. הוא שלח את ידו דרך
הסורגים ונעל את הדלת.
אלכסי התיישב על הרצפה  עוד דבר שנראה לו מוזר פתאום הוא שלדלת
שלו אין מסך פלדה שינתק אותו, ואם כן, אין דרך להוריד אותו.
לאחר מעט חשיבה הבין אלכסי את המשמעות של הדבר: חוסר אחדות
ושוויון. התא שלו היה הכשל המובנה של "הבית החדש".
"נו, טוב," הוא מלמל, "לשאר האנשים בעולם יש אחדות ושוויון. מי
אני שאפריע להם? בכל מקרה, עוד לא מאוחר מדי."
הוא הניח את המפתח מולו, ועצם את עיניו.