ושוב הגעתי אל החוף ההוא. השולחנות היו עמוסים באוכל, ובדיוק
עזרתי לדוד שלי להרים את העוגה שנפלה, ולהניח אותה, מעוצבת
מחדש בידינו, על השולחן, ליד שאר המטעמים.
עדיין לא הייתי צימחונית אז. אני זוכרת שנמאס לי מעצמי קצת.
ישבתי על כסא מפלסטיק על החול הרטוב, ושיחקתי עם המים בקצות
אצבעות הרגליים. אלון בא ושם לי יד על הכתף.
הסתכלתי עליו עומד מאחורי, מאחוריו כל המשפחה שלי, מחייך אלי.
פשוט תהיי את, הוא אמר בלי לדבר. כבר אז הוא ראה לתוכי.
בלילה, כשכולם ישנו, עליתי אל הצוק שהתנוסס מאחורינו וחיכיתי.
לא זוכרת למה, לא נראה לי שאז זכרתי.
התחלתי לשיר. בהתחלה עם ההסתכלות מעבר לכתף, שאולי באמצע
השומקום הזה מישהו שומע ולועג לי. אחר כך עזבתי את זה, ביטחון
שכזה נפל עלי, ושרתי. את אותו השיר, שוב ושוב, כל פעם חזק יותר
ויפה יותר. מי יגיד שלא?
פתאום זריחה, ואז אלון לצידי - את נראית אחרת.
דמעות של אושר זלגו מעיני כשהוא חיבק אותי מול שמיים ורודים
בבגדים רטובים, רואה אור ראשון בפעם הראשונה.