שלוש לפנות בוקר... אולי אחכה שעתיים וכבר אראה את הזריחה...
עשיתי את זה כבר כמה פעמים... מזמן, אבל הייתה סיבה מוצדקת.
לראות את הזריחה זה אחד הדברים שיותר מתסכלים אותי... אתה
ממשיך ליום הבא וגם הוא מתפוגג כלא היה. פתאום אתה מבין איך
שהחיים האלו כל כך... זמניים. עוברים יומיים ואתה עדיין חושב
שאתמול. עד שאתה מעקל שאתמול התחלף להיום, אתה באמצע ההכנות
למחר.

העיניים שלי שורפות מעייפות ומדמעות תסכול.
כל כך לא ברור לי איך זה שהראשון שרציני איתי מתברר כטיפוס
דיכאוני.
אני, שכל כך נזהרת להישאר בצד השפוי ותמיד כמעט מחליקה לצד
השני.. מה שחסר לי זה לא בן זוג אנטיפט שייתן לי קונטרה ויפיל
אותי יחד איתו לבאר הדיכאון שהוא שוחה בה.
מילא שהיה רק קצת/לפעמים בדיכאון...
יש לכך סיבות מוצדקות - אבל בעצם למי אין סיבות מוצדקות להיות
בדיכאון?
ובכל זאת, רובנו, אני לפחות, מנסה למצוא את הדברים הטובים בכל
התמונה. אבל הוא לא רק דכאוני... אימא, הוא גם עצלן.

אימא פעם הכתיבה לי "צ'ק ליסט" עבור כל בחור שאני מעוניינת
בו..
"... א חשוב לי אם הוא יהיה עני, עשיר, פרופסור או זגג... כל
זה שולי. יש כמה דברים שאני מתחננת לפנייך, בשביל עצמך. יש כמה
לא-ווים לבחורים: לא עצלנים, לא קנאים, לא אלימים, לא רמאים
ושיהיה חכם!"

דברים כאלו לא מגלים בפגישה הראשונה מסתבר.
עצלנות בדם... זה לא פינוק, פשוט אין לו חשק או עניין בשום
דבר.
ממש חי את החיים כדי "להעביר אותם".

אלוהים ישמור.
אני לא יכולה להמשיך.