כששמעתי שהלכת נאלמתי דום.
המחשבה על היותך רחוק ממני,
גרמה לי להרגיש מעין בלבול מוזר.
תחושה של משהו חדש לא מוכר.
איך הלכת לפני שהספקתי להכירך כראוי?
איך השארת אותי כאן, לבד,
בלי לספר מאום???
אוי, כמה שהשתוקקתי לשמוע מסיפורך!
תרבות חיים שגוועה יחד איתך!
פעמים מספר בחיי חשבתי שלא נהגתי כראוי.
ואיך יכלתי לנהוג אחרת?
הרי ילדה הייתי.
ילדה נשארתי...
יותר מכל הייתי רוצה לשמוע ממך.
הן איש חכם וגדול היית.
למה היית חייב לשתוק במשך כל אותן שנים?
לחוות כל פעם מחדש את אותה תקופה נוראה על בשרך?
לבד...
סבא...
ברגעים מסויימים בחיי אני מרגישה אנוכית,
אגואיסטית, לא מתחשבת.
יותר מכל, הרגשתי כך בהלוויתך.
והיום, כמעט שלוש שנים אחרי, אני עדיין כמהה,
ולו לפעם אחת, לשיחה בה תספר לי על חייך!
פעם אחת!
כדי שאוכל אני לדאוג שחייך לא ישכחו.
שלך ושל שאר האנשים שנאלצו לשאת את השואה על בשרם...
יהי זכרך ברוך סבא.
אוהבת, ותמיד אוהב,
אני. |