אני לא יכול להמשיך ככה, אני פשוט לא יכול.
עם כל הצער שבליבי, האם יש משהו שיכלתי לעשות, בשביל שזה לא
היה קורה? ואם זה כבר קרה אז לפחות בצורה אחרת.
קראו לה קוקי והיא הייתה הכל בשבילי. מהיום שהכרנו כבר היה
ביננו איזה שהו קרבה מסוימת.
אני התאהבתי בה מיד, ולה, לה לא היו כל כך הרבה ברירות. היא לא
יכלה בלי מישהו שיחזיק אותה, שיתמוך בה, אז היא הלכה אל הבן
אדם הראשון שהסתכל עלייה.
לא עברו שבועיים ומצאנו את עצמנו חברים, אני והיא.
דווקא בהתחלה, כשהכל אמור להיות סבבה, דווקא אז זאת היתה
התקופה הכי מוזרה, ואולי אפילו קשה, אבל איכשהו הכל הסתדר.
החיים שלה היו בלאגן שלם, ואני, אני הכל כרגיל.
קוקי בדיוק נפרדה מחבר שלה, ואז אני הגעתי ושיניתי את כל
ה"סדר" שהיה לה בחיים. כמו כל זוג היינו רבים צוחקים עושים
אהבה הכל רגיל.
התגייסתי לצבא והתחלתי להפוך למשהו שהוא לא אני. מילד, פיטר
פן, הפכתי להיות למאין זומבי חסר חיים.
לה כנראה זה לא כל כך הפריע. ידעתי איך לא להכניס את הצבא
לרגשות שלי כלפיה, וזה היה קשה.
אני וקוקי היינו חברים שנה וחצי, ואז הגיע הפרידה הראשונה.
הרגשתי שקוקי לא כל כך מתעניינת במה קורה איתי, העיקר שהכל
בסדר ושלא פגעו בפנים היפות שלי.
נפרדתי ממנה. לא עברו שבוע ימים ואני חזרתי אליה.
לא יכולתי לחשוב עליה עם מישהו אחר, וגם כי אני אוהב את קוקי
שלי.
חצי שנה עברה בשקט, יחסית בלי יותר מדי ריבים, אבל אז שניינו
הרגשנו שמשהו חסר, שיש משהו לא כשר בכל מה שקורה פה.
אני כבר ההיתי מבולבל ועלתה בי הדילמה שקורה לכל זוג אחרי הרבה
זמן ביחד, אם אני אוהב את קוקי או שאני רק רגיל אליה?
ונפרדנו בשנית. הפעם זה היה להרבה יותר זמן, בערך ארבעה
חודשים, שהיו חלום בלהות לכל אחד מאיתנו.
כמובן, כל אחד מצא את הכיוונים שלו, וכל אחד מצא לו בן זוג
אחר, אבל תמיד היתה את השאלה מה קורה איתו, איתה?
יום אחד קוקי התקשרה אליי ואמרה לי שיש לה איזה תור בבית חולים
בפתח תקווה בסביבות השעה אחת עשרה בבוקר, ושאלה אותי אם אני
יכול לבוא לפגוש אותה שם. אני, כמובן, אמרתי שכן, ובאמת הלכתי
לפגוש אותה.
איך שנכנסתי לבית החולים היא התחילה לבכות ולחבק אותי. אני
ניסיתי להרגיע אותה ושאלתי אותה "מה קרה, למה את בוכה?"
היא אמרה לי שהיא מפחדת ושהיא רוצה לחזור הביתה.
אחרי כמה זמן אמא שלה קראה לנו, שנבוא לדוקטור, שיגיד לנו מה
קורה אתה.
נכנסנו שלושתנו, אני קוקי ואמא שלה. הדוקטור שאל איך אני קשור
למשפחה. אמא שלה ענתה ישר שאני חלק מהמשפחה ושאין בעיה אני
אשאר.
ואז הדוקטור התחילה לדבר. מהמילה הראשונה שהדוקטור הוציאה מהפה
קוקי התחילה לבכות, ואני על ידה מחבק אותה בניסיון כושל להרגיע
אותה.
הדוקטור לא איחרה לבשר שקוקי חולת סרטן!!!
כולנו היינו בהלם, כולנו, חוץ מקוקי, היא ידעה.
ובמקום ללכת הביתה קוקי ואני נשארנו בבית החולים חמישה ימים.
ישנתי אתה באותה מיטה בבית החולים, כאילו זה היה יום כיף.
אחרי יומיים קוקי היתה צריכה לעשות איזה ניתוח לבדיקת גליום
והכנסת פורט. אבא של קוקי היה אמור לבוא להכניס אותה לניתוח,
אבל משום מה הניתוח הוקדם, ולא היה מי שיכניס אותה לניתוח, אף
אחד חוץ ממני.
אני מוכרח להגיד שלא הייתי מוכן לזה בשיט. מה אני קשור לכל זה?
מה אני, אבא שלה? אבל לא היה משהו אחר, שיעשה את זה במקומי, אז
ברור שעשיתי את זה.
נתנו לקוקי איזשהו חומר הרדמה בשתיה וקוקי נרדמה אחרי משהו כמו
חמש דקות. פתאום אני מוצא את עצמי מרים את קוקי על הידיים, כמו
חתן וכלה בדרך לכניסה של הבית החדש או בדרך לירח דבש ישר אחרי
החתונה.
אבל לא. זה היה בדרך לניתוח. אני חיבקתי את קוקי בשתי ידי,
נישקתי אותה ודיברתי אליה. כלום, הילדה כאילו מתה לי בידיים.
קוקי יצאה מהניתוח אחרי כמה שעות, ומאז הכל המשיך כרגיל, אני
וקוקי שלי ביחד. ככה חלפו להם בערך ארבעה חודשים.
יום אחד קוקי הרגישה ממש, אבל ממש, לא טוב וישר לקחו אותה לבית
החולים.
קוקי לא קמה יותר.
קוקי מתה.

מאז אני תקוע, ואני אהיה תקוע עד שהדמעה האחרונה תיפול.
תיפול על הרצפה, שכבר רטובה גם ככה מעוד אלפי טיפות יחד.
קוקי, אני אוהב אותך.