"זיון המאה", ככה הוא היה קורא לה, ובכל פעם הרגשתי שהלב שלי
מפסיק לפעום. בשבילו היא הייתה עוד מישהי לזיין, אמנם זיון
טוב, אבל לא יותר מזה. אני לא מבין איך, איך גם היא נפלה ברשת
שלו, איך היא הפכה להיות עוד אחת ב"ספר השחור" שלו.
למה היא לא רואה שבשבילו היא משחק, ולמה היא לא מבינה שהיא
שווה הרבה יותר ממנו, שהיא יכולה למצוא מישהו שיהיה מוכן למות
למענה... אני.
הלוואי והמציאות הייתה יצירה אישית, הלוואי שלכל אחד מאתנו
הייתה ניתנת ההזדמנות לבנות את עולמו כראות עיניו. מציאות שבה
היא לא מתקשרת אליו בדיוק כשאני והוא יושבים על כוס בירה בחדר
שלי והיא בוכה לו שהיא התאהבה בו, מציאות בה היא לא מתחננת
שירצה אותה, והוא מנפנף אותה ב- "תעזבי אותי... חשבתי שהבנת
שאני לא... אל תביכי את עצמך ".
הגישה שלו גרמה לי לסלוד ממנו, לרצות להקיא, אבל התאפקתי, הרי
חברים זה לנצח, ובחורות באות והולכות. "לנצח" על הזין שלי!
הלוואי והייתי מאמין בגורל, זה בהחלט היה מוריד ממני לא מעט
דאגות, לדעת שמה שצריך לקרות בסופו של דבר גם יקרה. אבל זאת
קלישאה של עולם בדיוני, ואם הייתה לי מכונה שממירה דאגות
לגרעינים, כנראה שהייתה לי פיצוחיה בלב העיר.
"החיים ברגל שמאל", ככה היו קוראים לספר שלי, אם היה כזה. נורא
דכאוני וכוללני, אני יודע, זה פשוט השם הראשון שעלה לי לראש
כשאני חושב על החיים שלי בשנתיים האחרונות. ולחשוב שהכותרת
לספר הייתה עושה תפנית של 180 מעלות בעזרת שינוי כל כך קטן, אך
עם זאת כל כך מהותי: רק פעם אחת, פעם אחת לשבת אתך אל מול האח
הבוערת בליל חורף קר, ולשתות כוס שוקו חם. |