היא ישבה מול המראה שבחדר שלה מספר דקות, מנסה לחשוב איזו
מסיכה לשים הערב. האם היא תהיה חייכנית וחברותית, או רצינית
וצינית כרגיל. מצד אחד זה הולך להיות ערב מיוחד, אבל מצד שני
היא לא רוצה שיחשדו במשהו ולכן אולי עדיף להיות רצינית וצינית
כרגיל. היא עשתה מספר מתיחות שפתיים ועיוותה את פניה לחיוך.
היא התאמנה עוד מספר פעמים עד שקלטה את זה. היא אמנם לא יכולה
לזייף את הניצוץ בעיניים, אבל במילא אף אחד לא יתבונן בה
לעומק.

        היא יצאה לסלון כדי לראות קצת טלוויזיה. נורמלי.
כרגיל. המשפחה שלה באה ויצאה, שאלה מספר שאלות קבועות, אך היא
לא שמה לב אליהם. היא ספרה את השעות והדקות עד שהיא עמדה ללכת
לישון. היא הרגישה את השינה מתנפלת עליה כמו חיית טרף, איך
עיניה נעצמות טיפין טיפין ונפקחות שוב בחטף. המוח שלה היה ריק
כמו לוח מחוק והיא הלכה למיטה.

       היא הביטה מהחלון ונאנחה פעם אחת ויחידה. היא רצתה
להישאר ערה ולצפות בזריחה, אך כרגיל היא לא הספיקה לעשות שום
דבר שתיכננה. נו מילא. היא משכה את השמיכה העבה והחמה עד
לצווארה, נותנת לראש להשתקע בכרית ולגוף להשתקע במזרון. היא
חייכה בעייפות והייתה גאה בעצמה בהצגה שעשתה היום. אם היא לא
הייתה מתנהגת כרגיל אז היו אולי מנסים לעצור בעדה. אבל עכשיו
כבר מאוחר מדי. היא פיהקה פעם אחרונה ונתנה לשינה לעטוף אותה
כמו חיבוק חם ואוהב. הנשימה שלה נעשתה רדודה יותר ויותר והיד
שמטה את אשר לפתה בחוזקה - את בקבוק גלולות השינה שנטלה.

     בחדר השני ההורים שלה רבו והתווכחו בקול על דברים
שטותיים, אחותה שמעה מוזיקה בפול ווליום ואחיה שיחק במחשב.

הכל נמשך כרגיל.