[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. ו. בספורד
/
לברוח מהבית


 זהו, חשבתי לעצמי, זה הסוף שלי.

 שמעתי אותם רבים, כמו שהם תמיד רבים. תהיתי איך יוני ושני
מסוגלים לישון ברעש הזה, אבל כנראה שהתרגלו. נאנחתי והתגלגלתי
על הצד, כדי לנסות לעמעם את הקולות שלהם, ללא הצלחה.

"נגיד להם מחר," היא אמרה בהחלטיות שאין לערער עליה.

"עוד לא מצאתי דירה," הוא אמר בשקט מפחיד כזה. מהסוג שהכעס
פשוט מהדהד ממנו בגלים. הבנתי למה הוא כל-כך כועס. זה לא היה
הרעיון שלו והיא כפתה אותו עליו. כמו תמיד.

"לא אמרתי שאתה חייב לעזוב תכף ומייד- לא אמרתי את זה," היא
החלישה את קולה בכוח, מנסה להשתלט על הכעס שלה. "פשוט... נגיד
להם, שידעו."

"מאיפה לך שהם לא יודעים עדיין?" הייתה שתיקה לא נעימה, לפני
שענתה.

"אז שישמעו את זה מאיתנו." התיישבתי והקשבתי בעניין- כאילו
הרגשתי שזה עומד לבוא.

"ומה נעשה איתו?" הוא שאל בכעס, כמעט יורק את המילה מהפה.

"אני לא רציתי אותו מלכתחילה," היא אמרה. זחלתי לעבר הדלת, כדי
לשמוע את השיחה יותר טוב.

   ניחשתי על מי הם מדברים.

"איך אני אמור לתחזק אותו? אין לי עדיין עבודה, איך אני אשכור
דירה וגם אדאג לו?" יכולתי להבין לבד איך תסתיים השיחה הזאת.
יזרקו אותי לכל הרוחות. או לרחוב או למקום גרוע יותר, לבית כלא
הזה, למכלאה...

 לא יכולתי לתת להם לעשות לי את זה. הרהרתי לשנייה ביוני
ובשני המתוקים ובכמה שאני אתגעגע אליהם. אבל לא הייתה לי
ברירה.

 לא היו לי שום חפצים שרציתי לקחת אתי מהחדר. אולי הכדור
האהוב עליי- הוא תמיד היה אתי, לטוב ולרע. הוא יהיה אתי גם
עכשיו.

  התחמקתי לאורך המסדרון, כפוף, למרות שידעתי שלא ישימו לב
אליי. כשהם רבים הם בעולם משלהם. דחפתי את הדלת לחדר של יוני
ושני והבטתי בהם ישנים. כופפתי את הראש לצד והבטתי בהם,
במלאכים הקטנים שלי. עליתי על המיטה של שני ונשקתי לה בעדינות.
היא חייכה מתוך שינה ומלמלה משהו לא מובן. ירדתי לאט ועברתי
למיטה של יוני, וחזרתי על הפרידה שלי. ידעתי שאני חייב ללכת,
אבל נשארתי תקוע במקום בחוסר אונים.

 התיישבתי בכבדות. לאן אלך? מי ייקח אותי?

 אם הייתי יכול, הייתי בוכה בו במקום. הסתכלתי לעבר החלון
הפתוח שלהם וגמלתי בלבי אומר. נדדתי באיטיות לעבר החלון, נשען
מדי פעם על הקיר כדי לנוח לשנייה. עליתי בשרירים רופסים על אדן
החלון. כמעט נפלתי משם, אך שמרתי על שיווי משקל.

 המרחק לקרקע לא היה רב, אבל בשבילי הנפילה נמשכה לנצח. פגעתי
בקרקע והתגלגלתי, מרגיש כל עצם ועצם בגוף שלי. יבבתי בכאב, אבל
לא היה שם אף אחד שילטף אותי ויגיד לי מילים חמות. הבטתי בבית
שלי בפעם האחרונה בעיניים נוגות, וידעתי שאתגעגע למשפחה שלי.

 אבל הוא לא רוצה אותי יותר. אחרי כל השנים, הוא נוטש אותי
לעת זקנה. הלכתי ברחוב כמו סהרורי על הרגליים הדואבות עם הזנב
מקופל בין הרגליים. חשבתי על תינוק חייכן עם עיניים כחולות,
שהפך לנער עם עיניים משכילות, לפני שנהייה למבוגר עם עיניים
פקוחות ושקטות, שאני כבר לא מכיר יותר.

  שמעתי זכוכית נשברת והפנתי את ראשי לכיוון הרעש, הגוף החלש
שלי רועד. שני נערים עם מקלות שברו שמשה של מכונית והאזעקה
החרישה את אוזניי הרגישות. כנראה שהשמעתי קול, כי הם פנו אליי,
עם המקלות ביד.

"מה אתה רוצה?" דרש אחד, מצביע עליי עם המקל. מיהרתי לסגת משם.
"קח את הפרצוף המקומט שלך למקום אחר!" הוא זרק לעברי את המקל.
השתטחתי, אבל מסתבר שלא מספיק מהר. הרגשתי כאב חד בראש ונוזל
חם זולג לי על הפנים- הדם שלי. הם צחקו בזמן שמיהרתי להסתלק
משם על ארבע ולהתחבא מאחורי פחי האשפה. ניסיתי להשתלט על
הנשימה שלי והנחתי את ראשי בכפות ידיי.

מה אני אעשה... מה אני אעשה... מה אני אעשה... אולי אחזור
הביתה? אני יודע שעמוק בפנים הוא עדיין אוהב אותי- נתתי לו את
כל חיי! אני אעזור לו בבית החדש, אני לא אהיה "נטל" כמו שהיא
אמרה עליי לפני כמה שנים, כשרק עברתי לגור אצלם. ממילא אני
אמות בקרוב, אני בטוח שלא יהיה לו אכפת...

"היי- אתה."

 קפאתי במקום. פחדתי שהם מצאו אותי שוב. הבטתי בקורא בעיניים
מפוחדות וראיתי פרצוף חביב של שוטר.

"אתה בסדר?" הוא שאל וסרק את הסביבה. "הלכת לאיבוד?" לא עניתי,
לא היה הרבה שהייתי יכול להגיד. הוא הנהן בכובד ראש, כאילו
הבין את כל תלאותיי, כאילו ראה את אשר על לבי. הרגשתי בטוח כמו
שלא הרגשתי שנים. הוא נגע לי בעדינות בראש- איפה שדיממתי,
ועיניו נהיו רכות יותר.

"עבר עלייך לילה רע, מה?" אמר ברכות שבה מדברים לילד. "בוא,
ניקח אותך לתחנת המשטרה. מחר ננסה למצוא את הבית שלך." חייכתי
והלכתי איתו, מודה לו בלבי. ידעתי שלפחות הלילה תהיה לי מיטה
ואוכל חם. נרדמתי על המושב וחלמתי על האוכל הרך שלי, השמיכה
האהובה עליי שאני לא יכול לישון בלעדיה, וכנראה שאצטרך לנסות,
ועל הכדור שלא נטשתי לרגע. אהבתי לשחק איתו בכדור כשהיה צעיר
יותר...

 חלמתי על החיים שעזבתי. לא ידעתי מה צופן לי העתיד, אבל נכון
לעכשיו הרגשתי מוגן ובטוח.

מחר אדאג לגבי המחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"רגע, אז אני
משאירה פה הודעה
ואז הם מפרסמים
את זה?"



דני מלמד את
סבתא להשתמש
בסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/04 18:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה