"מה אתה עושה פה?" היא שאלה-נאנחה. הייתה לה נטייה לעשות את זה
הרבה לאחרונה, כאילו שרק לפתוח את הפה מעייף אותה.

"אני לא מוצא את השעון שלי," הוא הסביר בפשטות, משפיל את מבטו
לקרקע. הוא נראה קצת עצבני וקצת עצוב, כנראה שלבוא לכאן מצער
אותו. הוא הביט לעברי. "שלום ילדה."

"היי," אמרתי בקול צרוד. המשכתי לשבת בסלון, על הכסא שלו
וציירתי.

"על איזה שעון אתה מדבר?" היא שאלה בשילוב ידיים.

"השעון שלי- השעון השחור שקיבלתי בירושה מסבא שלי?!" הקול שלו
הלך והתחזק, מהדהד בקירות. תהיתי מה שלום העוגה שהיא הכניסה
לתנור לפני עשרים דקות. כדאי שמישהו ילך לבדוק אם היא מוכנה,
אחרת היא תישרף.

"אני לא ראיתי אותו בשום מקום," היא אמרה בהתרסה. "הוא אפילו
לא עובד, אולי פשוט תקנה חדש?"

"מה זה משנה אם הוא עובד או לא?!" הוא שאל בזעם. "זה השעון שלי
שקיבלתי בירושה מהסבא שלי, דאגתי שהוא ייכלל בהסכם ואני לא
עוזב עד שאמצא אותו!" הקירות הדקים רעדו קצת מהעוצמה של הקול
שלו.

"בסדר, בסדר, תירגע," היא הסתה. "תהיה קצת בשקט, שלא תעיר את
השכנים." הוא התחיל לחפש בחדר העבודה שלו, בחדר השינה שלהם,
בסלון, בכל מקום. התחלתי להריח ריח שרוף והלכתי לבדוק מה שלום
העוגה בעצמי. הוצאתי אותה מהתנור ושרפתי קצת את האצבעות שלי.
שטפתי אותן מהר מתחת לברז בשקט, לפני שחזרתי לעוגה. היא הייתה
חסרת כל תקנה. נו טוב, ממילא לא רציתי עוגה ליום ההולדת מחר,
זה היה רעיון שלה.

"עוד לא מצאת את זה?" היא שאלה בעצבים. הקירות רעדו כל כך
ששמעתי משהו נשבר. יצאתי מהמטבח ועברתי במסדרון, הולכת לכיוון
החדר שלי. ראיתי תמונה שנפלה מהקיר, הזכוכית שלה הייתה סדוקה
ודרכתי על כמה זכוכיות עם הנעליים. הרמתי את התמונה- זאת הייתה
תמונה של כל המשפחה ביחד.

"מה יש, את כל כך רוצה לסלק אותי?" הוא שאל בכעס. הרגשתי את
הרצפה מתחתיי רועדת והתחלתי לפחד מרעידת אדמה.

"יש לך דירה משלך, אתה לא צריך לבוא לכאן כל הזמן - איך הם
יידעו שזה סופי?" היא שאלה בהתנצחות. דברים החלו ליפול
מהמדפים, תמונות נוספות התרסקו. רצתי לכניסה, פתחתי את הדלת
והצטמצמתי כמה שיותר מתחת למשקוף, כמו שלימדו אותי. הם לא שמו
לב שהבית מתפרק.

"תפסיקי עם כל המשחקים האלה שלך! לא באמת אכפת לך מהילדים
ומהרגשות שלהם!" השולחן התהפך ואגרטל הפרחים החדש התנפץ. המים
זרמו לכל מקום, הכוננית עם הספרים התמוטטה, כל הרהיטים זזו
ממקומם והאדמה געשה.

"לי לא אכפת מהם? ממתי בדיוק לך אכפת מהם?"

   הקירות החלו להתמוטט והם התווכחו בשלהם. המשכתי לעמוד
במשקוף, דבוקה מפחד במקום. כל היסודות של הבית החלו להתערער
ולהתקפל על עצמם. התקרה נפלה, אך למרבה ההפתעה היא נפלה לידם
ומסביבם- אך לא עליהם. ראיתי שמיים איפה שהתקרה הייתה פעם, ורק
המשקוף שעמדתי בו נשאר דבוק במקום.

  אנשים באו והביטו לתוך הבית, לא מאמינים. עכשיו הם שמו לב
להמולה סביבם והשתתקו. הם הסתכלו על ההרס מסביב, לא מבינים
מאיפה זה נפל עליהם. הוא התחיל לפלס את דרכו לכיוון היציאה,
כשחפץ נוצץ צד את עינו. "מצאתי," הוא אמר בשקט והרים בזהירות
ובעדינות את השעון. השעון היה סדוק ושבור, חסר רצועה, עם רצועה
שנייה דהויה, ועם קפיצים וברגים חסרים. הוא הניח את השעון ביתר
זהירות, קדושה כמעט, בכיס והעיף מבט אחרון בבית, לפני שחזר על
עקבותיו, הלך מסביב למשקוף ויצא.

"מה קרה כאן?" שכנה שאלה. "רעידת אדמה?"

"אין דבר כזה רעידת אדמה מקומית," שכן אחר התרה בבוז.

"שמעתי שעוד כמה מבנים התמוטטו," מישהו אחר הציע.

"אולי זאת בעיה ביסודות של הבניין? אני שמעתי על קבלנים שעושים
חצי עבודה ואז קורים מקרים שהבניינים מתרסקים..."

  היא הסתובבה מסביב, כולה המומה ולא שמה לב לאף אחד. ראיתי
את האחים שלי, שחזרו עכשיו מבילוי. הם מיהרו לעברנו, נראים
מפוחדים אך לא המומים.

"בואו!" היא אמרה בקול תקיף. "תעזרו לי לנקות." האחים שלי
מיהרו לעזור, להרים חפצים, למרות שזה ממש היה חסר תועלת באמת.
לא הייתה אבן על אבן, חוץ ממעוז צורי המשקוף. הם לא שאלו
שאלות, רק עבדו במכניות של מכונה.

"בואי!" היא קראה לעברי. "תעזרי לנו!"

 אבל לא יכולתי לזוז, בקושי יכולתי לנשום. נשארתי דבוקה לדבר
שהציל את חיי. פחדתי לזוז מהמשקוף ולפתתי אותו בחוזקה. ידעתי
שאם רק אשאר כאן, במשקוף, הכל יהיה בסדר.

"בואי כבר!" היא צרחה וניסתה למשוך אותי בכוח מהמשקוף. לפתתי
אותו עוד יותר חזק ולא זזתי מהמקום. לא הייתי יכולה לזוז גם אם
רציתי.