למה כל דבר אני מורחת?
לא מסוגלת לעשות שום דבר מתי שאני באמת צריכה.
אני תמיד מתחמקת מלעשות את הדברים ומושכת את עשייתם.
אם יודיעו לנו שצריך להכין עבודה בבי"ס לתאריך מסוים, אז אני
אתחיל להכין אותה רק מספר ימים לפני מועד ההגשה, ואם צריך
ללמוד למבחן אז רק מספר ימים ספורים לפני המבחן, אני אגש לבדוק
אם בכלל יש לי את החומר ואתחיל ללמוד 2-3 ימים לפני. או אם אמא
תבקש ממני לעשות משהו, אז אני לא אהיה מסוגלת בחיים להגיד לה
אני באה-תמיד אני אגיד לה שעוד מעט אני אעשה, אח"כ... לעולם לא
יקרה שאני אעשה את זה באותו רגע שהיא מבקשת אלא אם כן היא
תתעקש ותריב איתי על כך!
אני לא יודעת למה זה קורה לי..! אני לא מצליחה להבין למה הכל
אני חייבת למשוך ולדחות! למה אני לא מסוגלת לעשות את הדברים
בזמן שאני באמת אמורה לעשותם?
זה תקף גם במערכות יחסים: בנאדם נורמלי שיכנס עם מישהו לקשר,
תוך שבוע-שבועיים גג! ישב לדבר עם זה שהוא בקשר איתו כדי להבין
איפה הם עומדים ולאן זה מוביל כל הקשר-סתם קטע או משהו רציני.
הכי הרבה שבנאדם נורמלי ימשוך את השיחה הזאת זה שבועיים! כי
מעבר לזה, שניהם סתם תלויים באוויר.
אז למה אני לא יכולה להיות בנאדם נורמלי ולמרות שאני רוצה, אני
תמיד דוחה ודוחה את השיחה הזאת עד שאני מגיעה לחודש וחצי+ (אלא
אם כן הוא יזם את השיחה לפניי) ונזכרת לקלוט מה אני רוצה מהקשר
הזה בכלל וכשאני נזכרת להבין מה אני רוצה, אז אני באה לדבר
איתו על כך ורוב הסיכויים הם שהוא כבר לא מעוניין. וזה ברור
שאם אני אמשוך בנאדם כל-כך הרבה זמן, אז בשלב מסוים הוא יאבד
בכלל עניין.
גם הסיבה בעצם שאני לא מנהלת איתו את השיחה הזאת עוד יחסית
בהתחלה, היא שלוקח לי משהו כמו חודש וחצי+ רק בכדי להבין בכלל
מה אני רוצה מהקשר הזה! ובד"כ אני מבינה את זה רק כשאני מרגישה
שאני עומדת לאבד את הבנאדם.
וגם אם אני אדע עוד מההתחלה שאני לא רוצה אותו, אני לא אהיה
מסוגלת להגיד לו את זה רק כי לא נעים לי ותמיד אדחה את זה.
ובכלל, אני לא מדברת רק על קשרים רומנטיים-גם בסתם קשר עם
משפחה או חברים: אני מתחילה להבין את חשיבות האנשים בשבילי, רק
כאשר אני מבינה שאני מתחילה לאבד אותם או לפעמים יותר
גרוע-אחרי שכבר איבדתי אותם (והכוונה כאן היא לאו דווקא
למוות-ממש לא).
נמאס לי תמיד למרוח את הזמן בכל דבר בחיי! כל דבר לוקח לי זמן
כפול ומכופל ממה שהיה לוקח לבנאדם רגיל אחר. למה זה ככה? למה
אני לא מצליחה לקצר את זמן עשיית הדברים ולהיות ככל בנאדם
נורמלי אחר?? למה אני תמיד חייבת להיות מיוחדת ויוצאת דופן? לא
רוצה להיות מיוחדת בעניין הזה-מעדיפה להיות כמו כולם...
אבל עכשיו בתקופה שבה אני כבר אדישה להכל. תקופה שבה אני לא
אנסה לבדוק מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את זה בעצמי. אני כבר
לא מוצאת סיבה להתאמץ... זה כבר לא מזיז לי יותר מדי-וחבל...
חבל שכבר אין לי כוח לשום דבר הכי קטן בעולם...