סוף סוף הגיע הרגע, אף פעם לא לקחתי אחריות כזאת גדולה ועכשיו
הרגשתי בשלה לעשות זאת.
זה לא שלא יכולתי לקחת אחריות אף פעם, זה שלא עניין אותי לקחת
כזה דבר על הכתפיים, בזה אני חייבת לך תודה, שינית את האדישות
שלי, גרמת לי לרצות לעשות טוב יותר.
עמדתי שם, ליד האש בוהה בהכל, מנסה שניה לתפוס מרחק, לראות אם
הצלחתי לגרום לכולם להרגיש רגועים, אם הכל זז כמו שצריך. רציתי
שתראה את השינוי שלי, את האחריות שלקחתי בצמוד אליך, כדי להיות
לידך, כדי להוכיח לעצמי שגם אני באותו קו גובה, גם אני טובה.
בכל מקרה איפה היינו? אה כן, ליד האש, לחוצה.
פתאום ידיים תופסות אותי מאחור, חיבוק עידוד ולחישה באוזן:
"הכל יהיה בסדר את תראי". אתה מעודד אותי רגע לפני, קלטת את
המצוקה שלי, ראית את הרצון שלי ואת הניסיון שלי.
בפרץ של התרוממות רוח אירגנתי את כולם, תידרוך אחרון ויוצאים
לדרך. חצי שעה אחר כך חיפשתי אותך.
"היי הנה המכשיר קשר, והוא לא עבד בכלל!"
הסתכלתי בעיניים שלך כולי מאושרת "אה, לא בשביל זה חיפשת
אותי..."
לא עניתי כי כבר חיבקת אותי שוב, מרים אותי מהאדמה,
כמה טוב שיש אותך.

(שעתיים אחרי)

עומדים על הבמה, שיר סיום, בכי, צעקות, קריאות אושר וצרחות.
פעם ראשונה בחיי אני רואה אותך בוכה ודווקא עכשיו אני נעמדת
דום.
מה אני יכולה להגיד לך? מה אני יכולה לעשות?
חברותי לוקחות אותי בחזרה, סוחפות אותי להמשיך ואני רק רוצה
להיתקע ברגע הזה, לבוא לחבק ולנשק, לעזור לך. אמא שלך מגיעה
נותנת לך חיבוק ונשיקה, מעודדת אותך.
כמה דקות אחרי ליד המכונית שלך סוף סוף נתתי לך את החיבוק
שרציתי והרגשתי שאתה מנסה לשאוב ממני את כל הכוח שבי, וכמה
רציתי לתת לך אותו.
בדרך למסיבה (שאחרי המסיבה) ישבנו באוטו והחזקנו ידיים, היית
עמוד החוזק שלי, הרוח שמאחוריי.
בשבילך החזקתי את כולי בפתיחות ובדריכות, למענך חייכתי ובגללך
צחקתי, חיזקת אותי בתקופה הזאת, בשבילך, למענך, בגללך ובזכותך,
לא התפוררתי בחודש הזה.
ביום למחרת, צריך להפרד, זהו נגמר, אוטובוס מהפנימייה יוצא לתל
אביב, הבייתה.
חיבוקים ובכי, קריאות של "נשמור על קשר" ו-"חסר לך שלא
תתקשר!"
ואני ואתה עומדים בתוך הכל, וכל מה שאנחנו רואים זה את העצב
אחד של השני. לזה שכל מה שהתחיל עומד להגמר, לזה שאנחנו לא
רוצים להפרד מהכל, אחד מהשני.
כולם עלו על האוטובוס, נשארתי אני במדרכה, הוא לא בא להגיד
שלום, הוא לא נתן לי חיבוק. שניה לפני שהאוטובוס זז ירדת, רץ
אלי ונותן חיבוק ונשיקה.
"תרימי טלפון" אתה לוחש לי באוזן, והולך.
התחלתי לבכות, פתאום הלב צעק מילים לא מוכרות, "אני אוהבת
אותך", זעקתי מבפנים, "לא רוצה להמשיך בלעדייך" וכל מה שהתפרץ
ממני היו דמעות, הוא ידע שזה בגללו, כולם ידעו.
האוטובוס נסע ובאותו רגע החלטתי שהיום בערב אני אתקשר ואגיד לך
את כל מה שאני חושבת, כל מה שאני מרגישה, אני אגיד לך סוף סוף
שאני אוהבת אותך. ידעתי שהאוטובוס מגיע עוד שעתיים ועוד חצי
שעה להגיע לבית שלך. חזרתי לבית שלי והלכתי לישון, מאושרת
מהעובדה שעוד כמה שעות תדע, שעוד כמה שעות אני אדבר איתך.
קמתי אחרי שלוש שעות של שינה מתוקה, מאושרת, מפזמת שירים.
הדלקתי את הרדיו, הכנתי קפה והתישבתי ליד הטלפון, נושמת עמוק,
שומעת את השקט.
לשנייה הקשבתי לרדיו...
"לפני כשעה אוטובוס מלא בתלמידי י"ב מפנימייה בדרום שהיו בדרכם
הבייתה לאחר סיום ביה"ס הדרדר לתהום, לאנשי יחידת החילוץ
שהוזעקו למקום התגלת הזוועה, לא נותרו ניצולים..."
למה אלוהים?!
למה?