[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו הרטוגזון
/
חברי הרוצח יהודה

אני רוצה להגיד כמה דברים למען חברי הרוצח יהודה. יש לי חבר
רוצח. אני לא מתבייש בזה, הנה אמרתי את זה. יהודה אוהב לרצוח.
אין לו חדווה שברצח עצמו. יש לו רק חדווה שבצדק. ויש לו מושג
מאוד מסוים וברור על צדק. הוא גם טוב בזה, הוא רוצח כמו
מקצוען. כלומר, מה אני מדבר, הוא מקצוען. הוא רצח את הבנאדם
הראשון שלו בגיל 12. חנק אותו בחבל ניילון במושב קדמי של אוטו.
בן אדם מבוגר בן 40.
אחר כך הוא קנה בקבוק יין ושתה כל הלילה. ילד בן 12. בבוקר הוא
התעורר והבחין שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. שום רגשות אשם, שום
חטא ושום עונשו.
חטא ועונשו. פעם  הבאתי לו את הספר הזה. אפילו שהוא לא מתעניין
בספרים חשבתי שזה ייתן לו פרספקטיבה מעניינת על העיסוק-תחביב
הזה שלו. הוא החזיר לי אותו אחרי יומיים ואמר שהקדיש לזה זמן,
שההתחלה הייתה טובה אבל שההמשך מתחיל להימרח. 'ספר לרכיכות'
ככה הוא אמר. לרכיכות.
קצת הפחיד אותי איך שהוא אמר את זה. זה לא כאילו שהוא אדם
עליון. חס וחלילה. הוא דווקא יושב בערבים וצופה בטברנה, לא יש
בזה משהו רע חס וחלילה, אני רק אומר שאין לו גם שום שאיפות
בכיוון. יש לו רק רצון לעשות טוב בעולם. לנקות אותו
ממאנייקים.

זוכרים איך כשהייתם ילדים היה תמיד איזה מאנייק שהרביץ והציק
לכם, או מישהו שאיים עליכם ושדד אתכם בחנות למשחקי וידאו בבית
האופרה כשהייתם, או מישהו שהשפיל אתכם סתם לפני כל השכבה והרס
לכם את כל הסיכויים עם הילדה שאהבתם. זוכרים איך הייתם אומרים
'הלוואי שימות?' או אולי אפילו לא אומרים. אולי רק חושבים. זה
מספיק.
מה אם הוא היה באמת מת? הייתם מרוצים? אל תגידו שלא. לטינה יש
עוצמה משלה, טינה היא תענוג, טינה היא כוח!
וככה התחברנו אני ויהודה בכיתה ט'. אני נראה ילד טוב ירושלים.
אני באמת כזה ותמיד הייתי מטרה להתעללות של גורמים עוינים מכל
מיני סוגים. יום אחד בל"ג בעומר כשהלכתי עם בקבוק וודקה ביד
התחילו שני ערסים משכבות עליונות לרדוף אחרי. הם רדפו אחרי
בפרדסים של פ"ת וכשתפסו אותי קשרו אותי לעץ ובמשך שעה התעללו
בי, עשו לי חתכים בפנים, קרעו לי את הבגדים.
כשפגשתי את יהודה בבית הספר סיפרתי לו על הסיפור הזה. הוא הביע
את השתתפותו העמוקה בכאבי הכבד.
'הלוואי שימותו' אמרתי 'הלוואי שהבני בני זונות ישרפו בחיים
ובייסורים.'
יהודה בחן אותי במבטו. 'אתה באמת רוצה את זה?' שאל.
לא ידעתי כיצד להתייחס לשאלה הזאת, 'הלוואי שיישרפו ביסורים'
היה כל מה שאמרתי. 'אל תדאג.' אמר וסב על עקבותיו.
לאחר שבוע הוא בא אלי בהפסקה הגדולה.
'מסודר', אמר.
'מה מסודר?'
'מסודר מה שרצית?'
'על מה אתה מדבר לעזאזל?'
'דודו ויעקב. מתים.'
הייתי די בשוק כמובן. עד אותו יום היו המתים היחידים שהכרתי -
החתולות שנדרסו תחת גלגלי מכוניות ברחוב טרומפלדור ההומה לטעמי
אז.
לאחר דקה של שתיקה הבין כנראה שאני אמביוולנטי במקצת.
'אתה לא רצית שימותו?' שאל.
'רציתי.' אמרתי.
'אז מה הבעיה?'
לא ידעתי מה בדיוק הבעיה. הייתה פה איזה בעיה רק שלא הייתי
בטוח מה היא ולא הייתי בטוח אם אני רוצה להגיד אותה כרגע לרוצח
הזה.
'אין שום בעיה' מלמלתי.
אחר כך עברו יום, יומיים ושלושה ימים. דודו ויעקב לא הגיעו
לבית ספר. עד שכעבור שבוע הודיעו בבית ספר שמצאו את הגופות
שלהם בין העצים באיזה פרדס ענק, מפוחמות לחלוטין.
כולם היו מזועזעים. המון בכו, בעיקר הבנות, אפילו כאלו שבכלל
לא הכירו אותם או אפילו שנאו אותם. עשו טקס אזכרה ענקי וכולם
התלבשו בג'ינס כחול וחולצה לבנה כמו ביום הזכרון, כאילו שדודו
ויעקב הבני זונות היו איזה קדושי האומה או משהו כזה. אפילו אני
עמדתי בטקס והרכנתי ראש, מה שהיה קצת מרגיז. בימים הבאים הביאו
פסיכולוגים לכל בית הספר.  כל אחד שחלם חלום קצת מוזר פטרו
אותו משירות צבאי וילדים שהכירו אותם התלבשו על זה ולא הלכו
בכלל לבית ספר כל השבוע. ביטלו את כל המבחנים של כל החודש
וקיבלו אפילו הטבות לנבחני המגן והבגרות בשכבה העליונה. בסופו
של דבר כולם שמחו שהם מתו. הם מתו לטובת הכלל.

ואני ישבתי בבית שלי. כבר שבועיים לא דברתי עם יהודה. אני לא
יודע אם באמת כעסתי עליו או שזו הייתה רק בהלה. ישבתי בבית
וחשבתי על זה. חשבתי על יעקב ודודו, שעדיין שנאתי אותם. חשבתי
שלא אכפת לי שהם מתים, שאני שמח שהם מתים.
חשבתי על זה שיהודה עשה בשבילי את הדבר הכי יפה שמישהו עשה
בשבילי כל החיים. יותר מאמא ואבא שלי ביחד שתמיד אמרו: 'אז
תחזיר לו בעצמך'. הוא הגן עלי. הוא עשה לי צדק. חשבתי על חוסר
הצדק בעולם הזה, איך שהחזקים תמיד מתעללים בחלשים, איך שכל
המערכות שהאדם בנה לעצמו מושחתות או סתם אימפוטנטיות. מחשבות
שלא עלו לי בפעם הראשונה, אבל מחשבות שאף פעם לא עזבו אותי
ועכשיו מצאתי להן פתרון - יהודה.

ומאז זה המשיך ככה. אני חזרתי לקשר עם יהודה והמשכתי עם החיים
שלי. וכל פעם שהיה מישהו שבאמת היה מאנייק, מישהו נבזה כל כך
שזה באמת הגיע לו, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לסנן את המילים
'הלוואי שימות' ליד יהודה, ותוך שבוע, שבועיים חודש לכל היותר,
העניין היה מסודר. לא הייתי צריך אפילו להגיד את זה במשפט,
הייתי רק צריך להגיד את שתי המילים האלו. תמיד אותן שתי מילים.
אחר כך זה היה מסודר. הוא אפילו כבר לא היה חוזר אלי ואומר 'זה
מסודר.' זה פשוט היה מסודר ולא היה צורך לדבר על זה יותר אף
פעם או אפילו להזכיר את זה במילה. היית שומע על זה בעיתון או
שאפילו העיתון לא היה יודע ויום אחד אחרי ארבע שנים היית שומע
על זה מאיזה חבר שהכיר חבר. על טרגדיה לא רגילה. והיית מהנהן
בראשך בקודרות ואומר: 'קטע עצוב.'
והיית כנה לגמרי. כי גם בצדק יש עצב. אני לא חושב שהצדק שמח.
הצדק הוא פעמים רבות טראגי, עצוב וכואב. אבל הצדק הוא אמת,
ובצדק יש נשגב. ובעבור הנשגב הזה גם אני וגם יהודה מוכנים לבצע
הקרבות מסוימות.

אף פעם לא חקרתי על השיטות שלו. זה ממש לא משנה לי. הרציחות
האלו זה משהו בינינו, אבל יותר מזה משהו ביני לבין עצמי ובינו
לבין עצמו. אף אחד לא מתערב לשני. רק בשבילי הוא מבצע את
השירות הזה. אפילו בשביל עצמו הוא כבר לא רוצח.
הוא בנאדם ממוצע וטוב לב שאף אחד לא יכול לדמיין שיהיה מסוגל
להרוג זבוב. הוא מעדיף לא לרצוח אנשים שעשו לו רע. 'הקשר הדוק
מדי' הוא אומר ומחייך חיוך טוב לב. 'וכבר לא כואב לי מהרוע. יש
בלב שלי סליחה עכשיו, כשאני יודע שיש צדק.' רק בשבילי הוא עושה
את זה בשמחה וזה מפצה אותו ומביא לו שקט ללב, הידיעה הזו שהוא
מאזן בין מעגלי הטוב והרוע האנושיים.
זה לא קורה פעמים רבות מדי, אולי פעמיים בשנה. פעם אחת עברו
שלוש שנים בלי שהרגנו אף אחד. בני האדם פשוט היו בסדר גמור
באותה תקופה. אבל כשהם לא בסדר העמדנו אותם במקום. לא מעורבים
בזה רגשות. מעורב בזה צדק קר ומדוד. כשקורה משהו אנחנו אף פעם
לא מבצעים אותו מיד. אני חווה אותו, מפנים אותו במשך כמה
שבועות וחודשים. ואז, אם אני עדיין חושב על סמך כל מה שאני
יודע שיש פה 'דין מיתה', אני מסיק את המסקנות הנדרשות.
וככה זה קורה. מכירים את כל הרציחות הבלתי פתורות האלו שהמשטרה
מתבלבלת לגמרי ולא מוצאת את הידיים והרגליים שלה בתוך התיק?
'זה לאומני' הם אומרים 'אבל אולי זה גם מיני, והיינו מוסיפים
לזה גם קורטוב פלילי.'
זה יוריסטי, מהצדק. ככה אני קורא לזה. יהודה אחראי ללפחות 60%
מהרציחות המעורפלות האלו שהתבצעו בארץ ב- 20 שנה האחרונות.

שנים שאלתי את עצמי למה הוא עושה את זה דווקא בשבילי ולא בשביל
אף אחד אחר. חשבתי שזה בגלל שהוא מעריץ אותי או בגלל שאין לו
הרבה חברים. אבל היה לו עוד חבר או שניים ובשבילם הוא לא עשה
כלום.
יום אחד, שאלתי אותו על זה.
'אתה שקול ומדוד. אתה לא אומר על מישהו סתם' הוא אמר. 'אבל חוץ
מזה. מה שבאמת חשוב הוא שאתה דמות הקורבן המושלם. מלאך הצדק
חייב להתחבר עם הקורבן, עם השה שהעלו אותו לעולה' אמר בלי
להניד עפעף. לרגע אפילו נעלבתי אבל כעבור רגע הבנתי בדיוק למה
הוא מתכוון. 'אני יודע שאתה כל כך חף וצודק. אתם גם חסר פניות
וגם חסר ישע. אבל אתה טוב. איך אני יכול לחיות בעולם שמתעלל
באנשים כמוך. מגיעה לכם הגנה.' הוא הביט עלי במבט רציני.
'תחשוב איך החיים שלך היו נראים בלעדי? רשת שלמה של חוסר צדק
וכאב ללא פתרון. תחשוב על זה.' חשבתי על זה והבנתי שהוא צודק.
הבנתי שמאז שאני מכיר אותו אני מסופק הרבה יותר. אין בי את
התסכול והצער העמוק. כשאני רואה רע או דיסהרמוניה איני מרגיש
בפחד או בכאב, כי מיד מופיעים בעיני גם הטוב וההרמוניה,
התגובה.

סוגי החטאים, גם סוגי האנשים משתנים מהילדות. פעם זה היה מישהו
שהרביץ לך והיום זה מישהו שניסה לאנוס לך את הילדה. לחלק
מהדברים אתה מגלה היום יותר רחמים מפעם, ולחלק אחר אתה דווקא
קשוח מתמיד וחסר פשרה.
קשה לחיות בצלו המעיק של הצדק. בלבי רובץ משקלן של עשרות
החלטות כבדות. מאות אנשים שהיו מאנייקים אלי, שהרעו לי בכוונה
תחילה ומתוך זדון, ובכל זאת החלטתי לכבדם ולהשאיר אותם בחיים.
אלוהים יודע למה.
אני רואה אותם ברחוב והם לא יודעים שהם חבים לי את חייהם. הם
מביטים בי ואומרים 'סת'כלו על הפראייר הזה. איך דפקתי אותו.
אפילו לא החזיר לי.' ואני מביט להם בעיניים בשקט ומשרת אותם
כשהם באים למשרד שלי ואומר להם 'תודה' ו'בבקשה' בטון יפה. גם
לזה שזיין את אשתי. והם מביטים בי בבוז, אני רואה את זה במבט
שלהם. מביטים בבוז באימפוטנטיות הזו שהם רואים בי את ייצוגה.
והם לא יודעים שאני במילים שלי יכול למחוק אותם מהמפה הזאת של
העולם הזה ולהחריב להם את החיים. שהם בידיים שלי. ואני נחמד
אליהם, אני מוסיף עוד טובה על הרעה שנתנו לי ואומר 'תודה'. אבל
אם אחד מהם ממשיך לדפוק אותי וממשיך וממשיך וממשיך, אני יודע
איפה להפסיק אותו. ואז אני רק צריך להגיד את המילים וכעבור
חודש, או שנה או שלוש אני שומע על זה. ואני לא מצטער לרגע. כי
אני זוכר בדיוק מיהו ומהו. הזיכרון הארוך שלי לא שוכח אשמה.
ואני מדמיין לעצמי את הפנים של הבנאדם הזה כשיהודה אמר לו את
זה בפנים, כי תמיד הוא אומר לפני שהוא הורג. כי אחרת זה לא
צדק. בצדק יש סיבה ומטרה. אני מדמיין איך הוא הרגיש כשהוא הבין
למה הוא מת. בגלל שהוא היה מאנייק.

לפני שנה אישתו של יהודה, בחורה רזה בשם מעיין עשתה לי משהו
רע. היא העלילה עלי שאמרתי כל מיני דברים על יהודה, דברים שלא
אמרתי מימי, וניסתה לסיים את החברות שלנו עד שבסוף זה נכשל לה.
אמרתי 'תודה' ו'סליחה' וכעבור חודש, אני לא יודע למה, היא עשתה
כל מיני דברים כדי לסכסך ביני לבין אשתי. לצערי זה הצליח לה.
אני ואשתי התגרשנו לפני כשבעה חודשים ולא נמצאים עוד בקשר.
אשתי קיבלה את שתי הילדות הקטנות שלנו ואני משלם מדי חודש
מזונות כאלה שאני צריך לעבוד בפרך כדי להתקיים בצנעה.
לא אמרתי כלום. לא אמרתי אפילו שאני יודע. במפגשים עם מעיין
ויהודה שתקתי. אמרתי 'תודה' ו'בבקשה'.
עד שיום אחד, כשבאתי ליהודה ומעיין לביקור וישבנו בסלון,
ניצלתי את ההזדמנות כשמעיין יצאה מהחדר להביא לי כוס תה ואמרתי
'הלוואי שתמות'.
יהודה לא הסב עיניו ממני לרגע. הוא אפילו לא שאל אותי אם אני
רציני או אם אני בטוח. הוא אפילו לא שאל למה. הוא ידע שאני
רציני ובטוח. הבטתי לו בעיניים, ללא מצמוץ, שיבין על מה מדובר,
עד שהסב את מבטו ושתק ונאנח.
'אל תדאג' אמר לבסוף.
אבל אני דאגתי. עברו יום, יומיים, שבוע, חודש ושום דבר לא קרה.
הייתי מגיע לבית של יהודה ומעיין כמה פעמים בחודש. היינו
אוכלים ביחד, מדברים פוליטיקה או סתם רכילות. ומעיין הייתה
שקטה. אולי היא הרגישה במשהו. היא כבר לא התגרתה בי כמו פעם.
כבר לא התייחסה אלי מגעיל אפילו. היא הייתה אדישה. ויהודה היה
מביט בה ובי בעיניים קרות ושואל אותי שאלות חולין על המפגשים
השבועיים שלי עם הילדים ועל העבודה שלי. ואני אף פעם לא הצקתי
לו או האצתי בו. הכדור היה אצלו.

מעיין הייתה באותה תקופה בתחילת ההריון הראשון שלה. היא הייתה
בחודש שלישי. והחודשים עברו. הבטן של מעיין תפחה. חודש חמישי,
שישי, שביעי. שום דבר לא קרה. הייתי מביט על הבטן הזאת. חושב
על התינוק הקטן שבתוכה... כמה פעמים חשבתי להגיד לו 'תשכח
מזה', 'תעזוב את זה' אבל ידעתי שאני לא יכול. ידעתי שיהודה
יביט בי באכזבה וידעתי שאם אני אגיד לו 'תשכח מזה' שנינו נוכל
לשכוח מהרבה דברים. נוכל לשכוח מצדק ומההרמוניה הזו שזכינו בה.
תהיה לנו אשמה שלא תעזוב אותנו לעולם. כי איך נוכל אז אנחנו
לתרץ את כל האחרים. כל האחרים שמתו בידינו, שנתנו את החיים
שלהם למען הצדק, כאשר אנחנו חוסכים את חייו של זה שיקר לנו. כי
הצדק צריך להיות חסר פניות, מדויק ומוחלט. כאשר הצדק הוא משחק
הוא מחולל ואז אין לו כל ערך ואנחנו נהיה אשמים בדיוק כמו כל
המתים. ובכנות, לא ידעתי מה יהיה עלינו כשיקרה כזה דבר. לא
ידעתי היכן זה יסתיים. אבל גם לרצוח את האישה עם התינוק אי
אפשר, וגם להוליד תינוק בלי אם אי אפשר.
ובפעם הראשונה מאז גיל 14, כשדודו ויעקב מתו היו לי בעיות
להרדם. והרגשתי אשמה וכאב. ואישתו של יהודה כבר הייתה בחודש
תשיעי, ואפילו את ברית המילה של הילד כבר התחילו לתכנן.
ויום אחד קיבלתי את החדשות. יהודה ומעיין נמצאו מתים בסלון
הדירה שלהם. בנתיחה התגלה שלמעיין התחילו הצירים ויהודה,
שכנראה חיכה לרגע הזה, ירה לה בראש וחתך לה את הבטן בסכין
מנתחים בניסיון לחלץ את התינוק. התינוק יצא מת ויהודה הרג את
עצמו.
כעבור שבועיים קיבלתי בדואר מכתב מיהודה:
'אני מבקש שתבין ואני מבקש שתמשיך לחיות את החיים שלך ללא רגע
אחד של אשם. רק שנינו יודעים את הכאב והמשקל שהיה בתפקיד שלך
ובתפקיד שלי. עשית את מה שהיית צריך לעשות ואף אחד לא ידע זאת
לעולם. כרגע אני מת. קרה מה שקרה, אני מת. אל תחשוב על זה. אל
תחשוב אפילו להרוג את עצמך. אני במוות שלי מילאתי את התפקיד של
שנינו. אתה מחוץ למשוואה הזאת. מה שאתה עשית לי לא משחק פה
תפקיד עכשיו. זוכר מה שאמרתי לך פעם: 'כבר לא כואב לי מהרוע.
יש בלב שלי סליחה עכשיו, כשאני יודע שיש צדק.' הסליחה הזאת היא
ממך, ומהידיעה שלכל יש מטרה. אם אתה תמות לא תהיה מטרה. אתה
יודע בכלל כמה אנשים מתים בגללך? עשרים ושש. 26 אנשים, כולל
מעיין ואני ובהנחה שאצליח להציל את התינוק. אני אומר את זה בלי
טינה. לכל אחד מהאנשים האלה, כולל לי, הגיע למות. אסור שעשרים
ושש האנשים האלה ימותו סתם. אתה נתת למוות שלהם משמעות. אני
רוצה שתחיה בלי אשם, שתחיה טוב. כי בשביל זה ובשבילך עשיתי את
כל הדברים האלה. אם לא תחיה טוב, אם תחיה באשם המוות של כל
האנשים האלה ושלי יהיה לשווא.
אתה לבד עכשיו בעולם. אין כבר מי שיגן אותך מעוולות הלב
האנושי. אני יודע שתמשיך להיות צדיק כפי שהיית כל ימי חייך.
וכפי שלא תרגיש אשם אל תרגיש גם טינה. ולכל המעוולים למיניהם,
תדע שהשבת להם. עוד לפני שיעוולו לך, תדע שהשבת להם. השבת להם
מאז ועד עולם. ויש דין ויש דיין.
אוהב אותך,
חברך הרוצח יהודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה צריך להחליף
שמן באברקדברה

הקוסם במוסך


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/01 9:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה