חושך מסביב. השעה אחת אחר חצות. אני על הכביש מאה שנה... ייקח
לי בערך עוד חמש שעות להגיע למיאמי.
ברדיו מוסיקת קנטרי חרישית,"I love you ,I miss you " לוחשת
הזמרת בקול מכושף. ברקע הכינור מייבב.
מה פשר הכאב המופלא שאוחז בי, כשאני שומע כינור מייבב?
אולי זה עבר בדנ"א המשפחתי שלי, מהכליזמר שניגן בחתונה של
סבא בכפר סטשוב, בפולין, משם באו סבא ואבא שלי בראשית המאה?
המוסיקה קורעת לי את הלב. הזיכרונות נערמים ערמות ערמות, ללא
סדר וארגון. כל שניה עולה זיכרון אחר... כל זיכרון מנסה להידחף
ראשון לתודעה.
למה אני פה? איך זה קרה, שאני חי אלפי קילומטרים מהבית שלי,
מהנוף הפרטי שלי?
עזבתי הכל. ככה פתאום, לפני 8 שנים הודעתי בקיבוץ שאני עוזב.
אני נזכר איך נכנסתי למשרד של המזכיר, וסיפרתי לו... הוא אמר
לי: "בגיל 45 לעזוב את הקיבוץ?? אין סיכוי שתסתדר! אתה לוקח
סיכון! תזכור, לא בטוח שנקבל אותך בחזרה, כשתחזור בעוד כמה
חודשים!"
והבנים אמרו לי: "אנחנו מבוגרים. פרחנו מהקן מזמן. צא לחיים,
חפש את עצמך, אנחנו סומכים עליך!"
גרושתי אמרה: "רק אל תשכח את הילדים שלך! גם ילדים מבוגרים
צריכים אבא להישען עליו."
ממול מופיעה משאית ענקית, אני נדרך לשניה. בזמן שהיא חולפת על
פני, עובר גל רוח, שכמעט מעיף את האוטו מהכביש. הזמרת ממשיכה
" to miss you"... אני חוזר לנהג הוירטואלי, לזרם המחשבות:
מה דחף אותי משם? מהנוף האהוב, מהגליל הירוק, מהקשר שלי
למשפחה? מ "אין לי ארץ אחרת" לכאן? מה משך אותי כל כך לארץ
המשוגעת הזו, שבה הכל אפשרי, ושאי אפשר לצפות בה לכלום??
חמש שנים לא הייתי בארץ. את הבנים לא ראיתי 3 שנים. מה מוליך
אותם? יש להם חברות? מתי יתחתנו? מה הם לומדים? שיחות הטלפון
פעם בחודש משאירות אותי עם יותר סימני שאלה מתשובות. כל כך
הרבה אני לא יודע...למה לא לחזור, לבלוע את הכבוד? אז יגידו
שדני לא הסתדר, חזר בלי כלום, נכשל. לא!! אצלי, "הכבוד" חשוב.
אני לא ארשה לעצמי לחזור!
ההורים זקנים יותר. כשעזבתי הם היו "צעירים" בני 73. היום הם
"מתבגרים" בני 81. כמה זמן נותר לי להיות איתם? האם אסלח לעצמי
על שעזבתי אותם??
נורת הדלק נדלקה. צריך למלא דלק. שלט מואר בצומת הבאה:
"טרנסוויל עוד 4 ק"מ, 300 תושבים". מסביב - תחנת דלק.
שלוש בבוקר. אני נכנס לתחנה. מתדלק מנומנם מכניס דלק. אני הולך
לשתות קפה, שיעזור לי להעביר את הלילה. בקפה - מלצרית עם סינור
קטן, דומה לאלפי מלצריות בתחנות דלק בארצות הברית.
"יש לך קפה ?"
היא מביטה בי במבט עייף.
" מאיפה אתה? אתה נשמע זר."
"אני שמונה שנים כאן. ועדיין זר."
לעצמי אני חושב: שם - נותקו השורשים שלי, וכאן - הם עדיין לא
התחילו לצמוח. העקירה משם לא הייתה מספיק יסודית, זה מונע
ממני להצמיח שורשים כאן.
"מאיפה אתה, זר?"
ברקע מתנגן שיר ישן של אלוויס "are you lonesome tonight?" .
כן, אני בודד הלילה.
"אני מכאן. פעם גרתי בישראל."
היא מעבירה עלי מבט, כמו בדיקת רנטגן.
"פגשתי פעם בחור מישראל, איש שאהב אותי לכמה ימים. עבר פה
בדרך. עבד באחת מחברות ה- moving, השאיר לי מזכרת..."
היא מחטטת במגירה, מוציאה משם סמל ישן של חגיגות ה-50 של
המדינה.
"היה בחור נחמד.כעבור כמה ימים ברח בלי להשאיר סימן. מאז -
ישראלים הם bad news כאן."
המשכתי לשבת עוד כמה דקות, שותה לאט את הקפה החם, ששרף בלשון,
ובבטן הרגיש כמו תרופה.
חזרתי למכונית, המשכתי הלאה.
ספירת מלאי : אני פה 8 שנים, 3 חברות, 3 ידידות, מספר זניח של
זיונים חד-פעמיים במוטלים נידחים, עבודה לא רעה (שיווק של
חומרי ניקיון בחוף המזרחי), פנסיה תהיה, טלפון פעם בחודש לארץ,
הבנים ביקרו פעם אחת, אני פעמיים.
אגיע למיאמי בשעה שבע בבוקר. חדר במוטל, מקלחת, פגישה ראשונה
בסופרמרקט בשעה שמונה: צריך לוודא שמכרו מספיק, לשכנע שיזמינו
מוצרים חדשים, עוד פעם למרוח חיוך של ידידות, להתחנחן. למי יש
כוח??
לפני חודש, בסופרמרקט בוושינגטון, הקניינית בחורה בת 45, חולצה
פתוחה חושפת את החזה. כמעט ראיתי את הפטמות. זרמים של תשוקה
התחילו לעבור בין הרגליים. חשבתי להתחיל איתה, אבל נזכרתי
שבעל החברה לא מרשה לקיים יחסים עם לקוחות. בלילה במוטל,
פינטזתי עליה ואוננתי... בסוף, כרגיל אחרי, נשארתי עם ריקנות
איומה.
שלוש וחצי. בעוד שעתיים אגיע למיאמי. על הכביש לפני נוסע
קומביין ענק. אני עוקף אותו בזהירות. העיניים כמעט נעצמות.
אולי כדאי לעצור בצד לתפוס קצת שינה? כאן זה מסוכן, לא כמו
בארץ. כאן תופסים שינה רק במקומות מסומנים!
אני בקושי זוכר למה עזבתי את הארץ ואת הקיבוץ (באיזה סדר
חשיבות שתרצו). לא קיבלו אותי למזכירות. אחרי זה לא קיבלתי
עבודה שרציתי. אני זוכר המון כעס... רגש קשה... עצבות...
הזיכרון עגול ומלא, בלי פרטים קטנים. למה בעצם לא עזבתי
לעיר?? אמרתי לעצמי: " או ש... או ש...", אם לעזוב את הקיבוץ,
אז לעזוב לגמרי! אני אזרח אמריקאי. חשבתי לעצמי שיהיה יותר קל
להסתדר באמריקה (ה"גולדן מדינה" כמו שסבתה גיטל היתה אומרת).
נמאס לי מהפנייה ימינה של כולנו... הפכתי חייל בצבא
ההתנחלויות, בלי שהתנדבתי או רציתי בזה.
קרני אור ראשונות. כמה קילומטרים משמאל מבצבץ מגדל ענק: מרכז
החלל "קנדי", משם ממריאים האסטרונאוטים לחלל. פעם המריא משם
אסטרונאוט ישראלי. הייתי כל כך גאה. היום זה נראה לי כל כך לא
חשוב! מאיפה הצורך שלנו להעריץ כל דבר שהוא משלנו, יהודי?
אבא תמיד אומר על חבר הקונגרס, המדען, או הצייר: "הוא יהודי!"
מה זה חשוב??? השירים של ליאונרד כהן ובוב דילן הפכו בעיניו
פחות טובים אחרי שהם עזבו את דתנו היקרה...
5 בבוקר. נזכרתי שהטלפון הסלולרי כבוי. הדלקתי אותו. כעבור כמה
דקות - צלצול חד. על הקו, אחותי אסנת, שנשארה בקיבוץ: "דני
משהוא קרה! אני מנסה להשיג אותך כל הלילה!!! איפה היית???"
אני עונה בהפתעה מנומנמת: "אני בדרך למיאמי."
"לאבא היה התקף לב. הוא בטיפול נמרץ, בצפת."
אלף מחשבות התרוצצו בראש... ניסיתי לעשות סדר...
זה הגיע! אני מחכה לטלפון הזה כבר שנים. בגילם זה צפוי. כואב
לי שאני לא שם לעזור. אבל עזבתי, 8 שנים אני כבר לא שם...
לבוא או לא לבוא?.. היחסים עם אבא לא תמיד היו טובים... אולי
זה ירגיז?.. אם אסנת התקשרה, אולי זה חשוב.
כמה הייתי רוצה, שיהיה לי אדם אחד, כן אדם אחד, שאיתו אוכל
להתייעץ, לשוחח, לשתף...
השעה 5 בבוקר, שעה וחצי ממיאמי. |