בהתחלה נורא סבלתי מזה שאנשים מתפוצצים עלי באוטובוסים.
לא רק בגלל שזה בדרך כלל לגמרי הרס את השיחה שלי עם מי שישב
לידי,
לא משנה אם הוא חבר או אפילו זר שסתם כך נוצרה ביננו שיחה היות
וישבנו אחד ליד השני.
או אפילו בגלל הלכלוך הנורא והרעש מחריש האזניים.
לא לא, את כל אלו אני יכול לסבול, אני בן אדם לא?
ללכלוך ולרעש מתרגלים די מהר, אפילו לסיפורים שבאים אחר כך,
הם תמיד אותם סיפורים, על זכרונות וחוויות שמחות של אלו שלא
שרדו את הפיצוץ.
ודי מהר נמאס לשמוע את אותם סיפורים, אבל אף פעם לא נעים לי
לאמר למי שמספר על הקרוב שלו שלמרות שאני מבין את הכאב שלו,זה
די משעמם וממש לא מקורי.  אז הסתגלתי גם לזה, אבל אז אחמד
התחיל להתקשר אלי אחרי כל פיגוע ולקחת אחריות, בעיקרון זה די
בוגר מצידו לא להתנשל מאחריות ולהאשים את סוריה(למרות שאסאד
היה קורע אותו על דבר כזה)
אבל זה ממש מרגיז,אני יודע שזה לא ממש נחמד לאמר את זה, אבל
למי יש כוח לחזור הביתה מרוח בדם ומסמרים אחרי שהתפוצצת בדרך
מהעבודה, ולשמוע אותו מיילל בטלפון בקול צווחני על זה שהוא
לוקח אחריות מלאה ושאין לי מה לדאוג לגבי הסיבה כי זה מעוגן
במורשת עתיקת יומין וכתוב אפילו בקוראן, ובשלב הזה בערך אני
מפסיק להקשיב לו כי פשוט אין לי כוח כל יום לשמוע אותו מחדש,
אותו ואת הסוכנים של העיתון שמתקשרים לשאול אם אני רוצה לחדש
את המנוי.
לאחרונה הוא התחיל גם להתקשר ולהתנצל על ערבים שנהרגו בטעות
באוטובוס גם כן,
ומוסיף שגם לזה יש לו פיתרון, ושאין לי מה לדאוג כי הוא ישלח
מכתבי התנצלות למשפחות הנפגעים בשוגג,ואז הוא מסביר איך הוא
יתנקם בישראל על הטעות שלו, ושואל אם גם אלי מתקשרים הסוכנים
של העיתון. "מאיפה הבני זונות הללו משיגים את הטלפון שלנו?"