"דודה שלי מתה." התחלתי. לא ידעתי מה עושים, מה אומרים? חשבתי,
דווקא דודה נורא קרובה שלי...
"כל המוות הזה מביא לי מחשבות על כל כך הרבה דברים. דברים
שילדה בגילי לא צריכה לחשוב עליהם. מה אני יכולה לעשות? מאותו
הרגע שאמרו לי 'אלה, כבר אין לך דודה. היא מתה, תאונת דרכים.'
מה אני יכולה לעשות? דודה שלי, כל כך אהבתי אותה... זה לחשוב,
הייתה לי דודה, ועכשיו אני לא הולכת לראות אותה יותר בחיים, לא
לדבר איתה.
מיהרתי להגיע למסקנה שגם אני הולכת למות.
זו מחשבה הראשונה שעולה לראש כשאתה שומע שמישהו שאתה אוהב מת.
אולי גם אני? אולי מחר זו תהיה אני? או אתה? או היא?
זו היה המוות הראשון שלי. חווית המוות הראשונה שלי. זה משהו
שחייבים לחוות. באמת שחייבים?
בהלוויה..." עצרתי לקחת כמה נשימות. לא נזכרתי בזה ככה מאז שזה
קרה. זה היה לי קשה מידי... נשמתי עמוק. נזכרתי שאני חייבת
לספר לו הכל. הוא חייב לדעת.
"בהלוויה... זה אני לא אשכח בחיים. אימא שלי אמרה לי שאני לא
חייבת ללכת, אני לא ממש רציתי ללכת. זו הייתה מין חובה שכזו.
הרגשתי שליחה. של מה? של מי? זה לא ידעתי. זו הייתה הרגשה
שכזו. מיהרתי לסלק את הפחד, נזכרתי בשליחותי.
אפילו את הקבר של סבתי וסבי, ז"ל, לא באתי לראות בבית העלמין.
ועכשיו, אני פה, מביטה, בוחנת הכל. לראות מה בדיוק קורה פה.
היא הייתה מונחת על אלונקה, עם שלט על גופתה, שמה והתאריכים
עליו. דמעה ירדה מעניי, מחיתי אותה מהר. לא רציתי לבכות למרות
שזה הדבר שכולם ציפו מימני אליו, לא רציתי שמשהו יפריע לי
לפספס משהו. רציתי לראות הכל. הייתי ראשונה בכל.
היא הובאה לתוך בור גדול שהיה חפור מראש. חשבתי על כמה זמן
ייקח לה להפוך לעצמות, ואז לאוכל לתולעים (כמה מזעזע שזה
נישמע).
בכלל כל המצב הזה של הכנסת גופה אל תוך הבור.. למה זה טוב? למה
אנחנו לא יכולים לשרוף את הגופה שלנו? הרי אנחנו בסופו של דבר
נגיע לאותו מצב.
עוד מחשבה שעולה לראש, אני רוצה שאת גופתי ישרפו. מזון לתולעים
אני לא אהיה!"
הפסקתי. אני יודעת שהוא לא אוהב שאני אומרת דברים כאלו, זה
מפחיד אותו. גם אותי זה מפחיד! אבל זה מה שלמדתי מכל החוויה
הזו של המוות, שאין מה לעשות, החיים מפחידים.
"החלטתי שאני לא ממשיכה לזיין לך במוח על דברים שאני מרגישה,
חושבת. הרי משפחה שלמה שלך מתה! מי אני שאגיד לך מה עושים? מה
מרגישים? אני לא יכולה אפילו לדבר על זה מבלי לבכות. והנה אתה,
חי לבד כבר שנתיים! ואני... שהיא בכלל לא הייתה לא אימא שלי,
ולא קרובה של ממש, ואני לא יכולה אפילו להיזכר. אז אמרתי לעצמי
עכשיו שאני מפסיקה. אני לא יכולה עוד לדבר על מוות. רק לשאול
אין סוף שאלות, לא את העולם, לא את הדבר הזה שכולם קוראים לו
אלוהים, אלא אותך! איך אתה יכול להיות ככה? לחיות ככה? הרי אין
לך משפחה! אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי משפחה, הרי זה כל
החיים שלנו, ועוד בגיל הזה, אנחנו בני נוער, אנחנו צריכים אבא,
אימא...
אני בטח מכניסה אותך לשאלות שאתה אולי אפילו לא שאתה לבדך. אבל
אני החברה הכי טובה שלך! אני יכולה לשאול אותך?! נכון?!
אני כועסת. על העולם הזה! עלייך! על מי שהרג את דודה שלי!  על
מי שהרג את המשפחה שלך! על כולם אני כועסת. למה בכלל? למה
בכלל? הרי אני יודעת שכולם צריכים למות בסופו של דבר. בעצם אני
יודעת למה. כי בסופו של דבר זה לא מפיגוע! זה לא מתאונת דרכים!
אני בוכה! ואני אמשיך לבכות! נמאס לי להיות ילדה כל כך שקטה,
כל כך טובה. אני לא יכולה יותר לשתוק! אני לא יכולה לראות אותך
עומד ככה, שותק, כאילו הכל טוב. מראה שהכל בסדר. אז תן לי
להגיד לך משהו, כלום לא בסדר! שום דבר בעולם המזדיין הזה לא
בסדר! אתה יכול לשבת שעות ולהגיד שהכל טוב, שאתה מסתדר. מבט
אחד לעיניים שלך ואני רואה הכל. אתה שקוף! כמו ספר פתוח. אני
יכולה לראות ולקרוא אותך. כמה שאתה סובל. שאין לך יותר את
האימא שלך לספר לה מה אתה מרגיש, אין לך את אבא שלך לשבת אתו
בימי שבת ולעשן בחצר. אין לך יותר את אח שלך... אח שלך הגדול,
חצי חיים שלך. את מרבית זמנך העברת אתו. ועכשיו?! עכשיו אין לך
כלום! אתה חי בבית הגדול הזה... מכיל יותר זיכרונות מאנשים!
איך אתה יכול?! אני פונה אלייך, מנסה להבין את הכאב והכעס שאתה
חווה. מסנה לחשוב על הדרך שבה אתה קם בבוקר. אני בעצמי לא
יכולתי לדמיין את החיים שלך בלי המשפחה שלך. הרי הייתם כל כך
קשורים אחד לשני. דווקא לך החיים עשו דבר כזה! העולם! המדינה!
הכל. דבר סובב דבר. ואתה? אף אחד חוץ מימני לא חושב עלייך?
אפילו לא אתה, עצמך!
אתה כועס עליי, אני בטוחה. עכשיו אתה לא הולך לדבר איתי לפחות
שנה. אולי אפילו יותר. אני מצטערת. אני חייבת לעלות פה דברים
שלא עלו אף פעם. הם חייבים לעלות. זה הכל מדאגה לך! אני סה"כ
מנסה להבין אותך. לראות אותך, כמו שאתה. גם אחרי מה שקרה וגם
לפני.
באמת שאני מבקשת סליחה.
אני מנסה להבין אותך, באמת שאני מנסה."
הפסקתי. הכנסתי למעטפה ושלחתי.
לא איחר לבוא מכתב ממנו.
"בטח שאני כועס!" בלי שלום. ישר התחיל את המכתב. אני מבינה
אותו, באמת שכן. המשכתי לקרוא.
"אני כועס! את ברגע חושבת שאת יכולה לשנות הכל! שנתיים אני חי
עם דברים בתוכי וזה לא ממש משנה שהם בתוכי! הם חיים בי ואני
למדתי להתרגל אליהם. אני חי אתם. אין לי מה לעשות! אז נכון,
אין לי אימא יותר, ואין לי מי שתכין לי אוכל, או תפנק אותי, או
תשחק לי בשיער כשאני שוכב על הספה, שלמרות שאני בוגר תבוא
ותיתן לי נשיקה לילה טוב. שתדאג לי בכל פעם שאני יוצא. וגם
נכון שאין לי אבא, שאין לי עם מי ללכת לדוג, ובגלל זה בכלל אני
הפסקתי עם זה. שאין לי עם מי לשבת ולעשן בחוץ, אין לי עם מי
להחליף מכוניות. ונכון שאין לי אח! נכון! אין לי עם מי להחליף
סיפורים על בנות, ואין לי סתם עם מי לדבר על דברים שאתך אני לא
יכול לדבר. הכל נכון! אבל אלה דברים שאני התרגלתי לחיות אתם.
כמה שאני ואת נדבר עליהם זה לא יעזור אלא יחמיר! הרי זה לא
יחזיר אותם לחיים וגם אם אני אנסה ממש חזק להבין למה מישהו לקח
לי אותם, ולהאשים את הממשלה, את המדינה, את אלוהים ואת העולם
שום דבר לא יכול להחזיר אותם! הכל כבר אבוד.
אז את מחליטה שבגלל שחווית מוות אחד, את יכולה לבוא ולנסות
לשנות לי שגרת חיים! אז אני מצטער להגיד לך, את טועה. אני חי
ככה כבר שנתיים ועובדה שאני חי. שום מחשבה ושום דיון לא יכול
לגרום לי לא לחיות יותר, או לחיות 'שמח' יותר. ואני מבין...
באמת שגם אני מבין שאת עושה את כל זה כי את חושבת שזה משהו
טוב. אני בטוח שאלו היו הכוונות שלך. אבל תזכרי שמי פה שסובל,
או כבר לא סובל, זה אני! ואני יכול להחליט אם אני רוצה להמשיך
לסבול או שאני מעדיף לשפוך את כל לבי בפנייך. אם את יכולה
לקרוא אותי זה משהו טוב, אבל בהקשר של המוות של כל המשפחה שלי
אני מעדיף שתשאירי אותי מחוץ לכל הפסיכולוגיה בגרוש שלך! כי
כזכור לך אני יודע מזה מוות. ואני לא צריך שום תיאורים שלך
שינסו להביא לי מושג על זה.
כועס עכשיו אני כבר לא. אני מנסה להיכנס לראש שלך. לנסות להבין
מה מניע אותך לעשות דבר כזה." למה הוא לא יכול להבין?! אני
עוצרת רגע לקרוא... דמעות מציפות לי את העיניים. אני לא יכולה
להפסיק ואני ממשיכה.
"העלית בי את הצורך להיזכר. את יודעת כמה זמן אני פוחד לפתוח
את האלבום? את החדר שלהם... הפחד הזה, להיזכר. הכל נראה לי כל
כך מיותר.
אני נכנס לחדר של ההורים שלי. זה כאילו והכל אותו הדבר. הריח
שלהם עדיין על המיטה. אני לא נוגע בכלום. אני פוחד שזה ילך.
שהמגע של אימא שלי יאבד.. אני יוצא ועובר לחדר של אחי. הכל
מבולגן. זה מעלה בי גיחוך, אני זוכר פתאום איך אימא שלי צועקת
עליו שילך לסדר את החדר... מותר לי לצחוק? שאלתי את עצמי.
אני עכשיו כבר אחרי הכל, אני יכול להגיד שחוויתי הכל. חוויתי
מוות, שכבתי עם בחורה. זהו. זוהי תמצית החיים שלי.
אני יכול להגיד שאני סובל, אולי אני באמת סובל. אבל מה אני כבר
יכול לעשות?! אמרתי לך כבר, לא זיכרונות ולא צעקות ובטח שלא
לשבת ולרחם על עצמי לא יעזרו לי. וגם לא לך.
אני חושבת שלשכוח זה הכי טוב. כמובן, לא לשכוח את הכל. לזכור
שהיו לי אבא ואימא שאהבו אותי, לזכור שהיה לי אח. לזכור שהייתה
לי משפחה.
את זה אני לא יכול לשכוח.
לא יכול.
באמת שאני מבין אותך, באמת שאני מבין."
הוא סיים. לא בכיתי ככה לעולם. הוא הכניס בי רוח של הטפת מוסר
ורגישות שלא הכרתי. הייתי חייבת לכתוב בחזרה.
"להבין? לי נראה ששנינו הבנו יותר מידי דברים. דברים שלא כל כך
טוב שאנחנו מבינים. לא כל כך מהר לפחות.
אתה צודק, אני יכולה לבכות, אני יכולה לצעוק וכלום לא יחזיר את
הגלגל אחורה.
אז אתה מתרגל, אני עוזרת לך להתרגל למשהו שכזה. אני עדיין לא
מוצאת את זה משהו טוב. הרי אתה מדחיק! הרי כמה עצב יכול להיות?
זה לא יכול להמשיך ככה. אבל אני לא אכניס לך שוב את הכל לראש.
אני לא אומרת שאתה לא צריך להיזכר. אני חושבת שזה דבר טוב...
אבל...
מה אני אגיד לך? החוויה שלי עם המוות הכניסה בי דברים שונים
משלך היא הכניסה. אני יכולה להתמודד אבל אני לא יכולה להדחיק.
אני לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולראות איך כל העולם מביא לי
מכות שוב ושוב! אני לא יכולה לראות אותך מחכה לליטוף של אימא.
אני לא יכולה לראות אותך מחכה לאבא שלך! אני לא יכולה לראות את
כל הדברים האלה שאת מרגיש! ואתה אפילו פוחד להגיד לי אותם! איך
זה יכול להיות? אני לא יכולה להבין אותך, הפעם לא. אני לא
יכולה לוותר כל כך בקלות. שהרי לי זה היה קשה על המוות של
המשפחה שלך, אז מה לך? מה לך? אני לא הייתי מחזיקה מעמד. הייתי
מעדיפה למות בעצמי! אני לא יכולה לראות איך כל החיים שלי
מתפוררים ואני שותקת. ואני לא אומרת אפילו מה אני מרגישה.
אפילו מה קורה אצלי בלב. מה קורה אצלי בחיים. במקום זה אתה
ממשיך לחיות. ממשיך לחיות כאילו כלום לא קרה. כאילו הכל טוב.
כמו שהכל אותו דבר!
תן לי לבשר לך משהו, אולי אני אומרת את זה יותר מידי, אבל הכל
לא אותו הדבר.
אני מפסיקה עכשיו. אני לא הולכת להטיף לך מוסר. אני אומרת לך
שלום עכשיו. אני אפסיק לדבר איתך על הנושא הזה. בתקווה ותנסה
לאמץ חלק מדבריי.
אוהבת."
סיימתי.

"אז החלטת לאמץ את חלק מדבריי. הפעם אני כותבת לעצמי. אני
מקווה שתקרא את זה. אם אתה יכול.
זה הולך להיות קצר. אני אבוא לבקר. בקרוב.
רק רציתי להגיד. אני מבינה אותך.
באמת שאני מבינה אותך."
הנחתי לו על הקבר.
חוויה שנייה ואחרונה שלי עם המוות.