כבר המון זמן, אני חושב לעזוב.
כבר המון זמן שאני מוצא את עצמי מהלך כסהרהורי ברחובות, בלילה.
כמו כלב עזוב. נרדם רק לפנות בוקר, פעם ב4:36, פעם ב4:58, זה
תלוי מתי השיגעון עולה וצף, ואוכל אותי.
מת לצאת מפה. למקום אחר, מקום חדש, אנשים יותר טובים.
מקום טוב יותר. אבל תמיד תופס אותי הפחד של אי הידיעה -  ומה
אם שם, יהיה בדיוק אותו הדבר, ואני שוב אשוטט ברחובות ושוב
אשתגע, ושוב אהיה לבד.
הם אומרים, כולם, שאני פסיכי. אבל אני לא פסיכי, לא באמת. אני
סתם, סתם אני. וזה אני, וזה לא אומר שאני פסיכי. כי כולם פה
קצת קוקואים.
זה פשוט שאני קצת יותר.

כבר המון זמן, אני חושב לעזוב.
הולך, עוצם עיניים, פוקח אותן. הכל אותו דבר, הכל. העץ עדיין
בשדרה, והבניין העתיק עדיין מלא בגרפיטי, והזקנה שוב באה לקנות
2 כיכרות לחם וקופסת חלב. אני תמיד מקווה שמשהו ישתנה. אולי
שהסבתא תמות, ואפילו.. שתקנה לחם מלא. לא אכפת לי, רק שמשהו.
משהו יזוז פה.
ואולי, פעם, כשאפקח את עיני, כבר אהיה רחוק מפה. איפשהו, רחוק
מאוד.
חח, אולי.
ואולי לא.

כבר המון זמן, אני חושב לעזוב.
תמיד החיפוש הזה לדבר האמיתי, ולא למה שיש. ובעצם מה שיש הוא
הדבר האמיתי.. אז מה אנחנו מחפשים בעצם?
ובסוף כולנו נמות או מסרטן או מאיידס, ונהפוך לאבק.
ואני לא בטוח, שאנחנו לא כאלה כבר עכשיו.

חבר טוב שלי, התאבד. תלה את עצמו, בגלל בחורה.

אידיוט.


כבר המון זמן שאני חושב לעזוב.
וזה לא אומר שאני פסיכי.
זה פשוט שאני קצת יותר.