טעות? לא יודעת. אולי הטעות הייתה לכתוב לך. אבל ידעתי שאני
רוצה לשים סוף לסבל האינסופי הזה...
ו... כן. גם ידעתי שאני רוצה שתבוא...
אז בלעתי.

"כשמחממים דברים על אש קטנה, הם יוצאים הרבה יותר טעימים".
אם המשפט הזה היה נכון, הייתי מנת גורמה באיזו מסעדה פלצנית
בפאריז.

השארת אותי, כמו הרבה פעמים בזמן האחרון, על אש קטנה. זרקתי
עוד כמה קרשים... ואולי התחלתי לחנוק אותה.
היא דועכת... גם אני.
אבל היא עדין שם. ואני איתה... ולא יודעת אם להתעלם מקיומה, או
להמשיך ולנסות.

באת לקחת אותי. ואז הלכת, והותרת אותי לבד, ליד האנשים בחלוקים
הירוקים. אולי הם ינגבו לי ת'דמעות. אולי הם יאחו את החלקים
השבורים.
אתה מבהיר לי שוב ושוב שזה לא הולך לקרות, ואני יכולה להפסיק
לקוות. הכל נהיה שחור לרגע. ומיד אחר כך אתה אומר שאתה אוהב
אותי ועוד תחזור. ואז אתה נעלם לי מהחיים באותה מהירות בה
נכנסת.
ובכל פעם אתה חוזר וממית אותי... ובסוף נותן לי סיבה להמשיך.
ולחיות. ולפקוח עיניים. ולחכות לפעם הבאה שתחזור ותרעיד אותי
מבפנים.

הכל מת פה, אהובי. הכל מת. אין לך לאן לחזור.