הציור שבה את עיני מהרגע הראשון שראיתי אותו, כלומר מהרגע שבו
היא נתנה לי אותו. לא ממש הכרתי אותה, היינו בשלבים הראשונים,
המהוססים, של תחילתו של קשר שסופו לא ברור לאף אחד מהצדדים.
אבל הציור שהיא הביאה לי היה  משהו מיוחד.
"ציירתי אותו בשבילך", אמרה, והניחה מולי דף גדול, עליו צוירה
בעיפרון שחור, בקווים מתפתלים ומסוגננים, עוצמה סמויה מזדחלת
החוצה מהציור כמו עשן ריחני מתנור-בישול. הציור הראה יצור
כלשהו, ספק דג ספק הרבה יותר מזה, פיו פעור וחושף שיניים
אימתניות, ידיים מוכרות בתנוחתן, כמעט אנושיות, נשלחות לכיוון
הסנפיר היחיד, החזק, המכה במים הבלתי-נראים בעוצמה שהציור רמז
עליה, אבל לא חשף לחלוטין. לא יכלתי להתיק עיני מהציור במשך
דקות ארוכות - היצור, מתעקל על פני כל הדף ומציץ אלי בעין אחת
זועמת, שבה את תשומת הלב שלי ומיקד אותה בו. מחשבות רבות נוצרו
בירכתי מוחי, אבל אף אחת מהן לא היתה מאלו שאני יכול או רוצה
לשתף בה אנשים אחרים. בהיתי בציור עוד כמה דקות, ולא הצלחתי
להביא את עצמי לומר עליו שום דבר מוגדר. לא כישרון הציור של
הציירת, לא בחירת-הנושא המטרידה, ולא האיכות הראליסטית, אך עם
זאת המרוחקת-משהו, של הציור, לא נתנו לי באותו רגע שום קצה-חוט
להתחיל לשאול בו את כל השאלות שהייתי בוודאי שואל, אם לא הייתי
חושש ממבטי התהיה המוזרים שאקבל. חייכתי במבוכת-תודה, ושיניתי
נושא למשהו חשוב פחות.
למחרת, כשחזרתי מהעבודה, היה החדר שלי מוצף מים. מים כהים,
עכורים, נקודות ירקרקות קטנות של לכלוך צמחי מבצבצות מהם.
דליפת צינור? אולי השארתי כוס של משהו והיא נפלה? המראה היה
מוזר. מעל השלולית חסרת-הפשר, כעין הסבר שלא ניתן לפענוח,
חסר-הבעה, ניצב הציור המוזר, קשקשי-הדג של היצור כאילו מנצנצים
ברטיבות של הרצפה. ייבשתי את הרצפה, והמשכתי בעיסוקים הרגילים
שלי - יותר מחוסר ידיעה מה לעשות, מאשר מתוך הסכמה. לא ידעתי
מול מה אני עומד, וגם לא מה לעשות בקשר לזה.
למחרת, המחזה חזר על עצמו. אני חושב שהיו כמה טיפות בבוקר על
הרצפה מתחת לציור, אבל כשחזרתי, אורות הלילה מקבלים את פני
ומחשבותי היחידות מושכות אותי אל המקלחת הגואלת מצרות היום,
שבו אירוע רודף ארוע במחזוריות חסרת-משמעות, החדר שלי שוב היה
מוצף. הפעם היו יותר מים, והם ניצנצו לאור הירח הכמעט-מלא,
הירוקת החולנית שלהם חודרת אל תוכי דרך עיני הלא-מאמינות, ידי
חסרות-האונים מול חדרי שהפך בן-יום לביצה טובענית, ומולי,
באותו מקום שהנחתי אותו לפני יומיים, יושב על המדף כעל כס
מלכות, המים שמתחתיו צובעים אותו באור חיוור-ירקרק, ניצב
הציור. חייגתי מייד, אחוז פחד לא מוסבר, כאותו אדם הרואה
לראשונה בחייו מראה בעל-חיים דרוס, אל הציירת שביקרה אצלי
יומיים קודם. היא ציירה את זה, לבטח יש לה הסבר כלשהו. לא רווח
לי כשלא היתה שום תשובה. מצד שני, הייתי כבר רגיל לזה - כמו
שאר האנשים העסוקים, גם אותה לא ציפיתי להשיג מתי שרציתי. שוב
ייבשתי את המים, מציץ מדי פעם בפרצופו הזועם של היצור המימי
הלא-טבעי, מנסה לנחש האם ההשערה, אותה מחשבה מעורפלת שלא יכלתי
לנסח במלים אבל היא כבר השתלטה על מוחי ושיעבדה אותו אליה, היא
נכונה. אבל הציור שתק, אצבעותיו הארוכות של היצור נמשכו לרוחב
הדף ופרצופו, שלא היה פרצוף של שום יצור חי שהכרתי, בהה בי
בהבעה חסרת-פשר. ייבשתי את המים והלכתי לישון, אך גם חלומותי,
אולי תוצאה של אירועי הערב ואולי השפעה אחרת, סתומה עוד יותר
ובלתי-אפשרית עוד יותר, חלומותי היו שקועים במים ירקרקים,
מבחילים, צמחים מתים שולחים את קנוקנותיהם התאוותניות לאחוז
בי, וכולי תפוס ואחוז ושוקע במורד אל קרקעית חולית בלתי
נראית.
לא יכולתי ללכת לעבודה למחרת. להיעדר כל היום, רק כדי לשוב
בערב ולמצוא את חדרי חלק ממאגר-מים נורא, לא היה דבר שהייתי
עומד בו פעם נוספת. אבל גם להביט בציור, לדעת שמסתתרת מאחוריו
מציאות נוראה יותר מכל דמיון שאפשר להביע במלים, ולא להיות
מסוגל לעשות דבר, היה מעל לכוחותי. כך או כך, חדרי יתמלא במים,
והציור ימשיך לשבת כאן ולהביט בי. רציתי הסבר, ובאותה עוצמה גם
רציתי לברוח משם, לצאת מחדרי המחניק, שבקרוב יטביע אותי במים
הירוקים ההולכים ונקווים מתחת לרגליי. הלכתי לספריה. אם זה היה
ניסיון להפוך את החידה חסרת-הפשר שטרפה את חיי בימים האחרונים
להסבר הגיוני כלשהו, או שדחף-הבריחה הטבעי שלי, אותו דחף הגורם
לאדם לשכוח, יש הקוראים לזה להדחיק, את הדברים שלא טוב לו לקרב
אותם אל החלקים המודעים והמרגישים והחושבים של מוחו - אני לא
יודע מה הביא אותי לחלקים האחוריים יותר של הספריה, שעל מדפיהם
מרקיבים במשך שנים ספרים, שהכתוב בהם קטלני מדי מכדי שייקרא
"אגדות ילדים", ומוזר ולא-אנושי מדי בשביל להימנות על ענפי
הספרות שהמציאות באחד מגילגוליה הוא עיקר עיסוקם.
ספר ישן-למראה, שכריכתו המצוירת ביד אמן דהתה מולי בצבעים חמים
עמומים, הודיע שהוא עוסק ב"סיפורי פיות עתיקים", ובעוד הידיים
שלי מדפדפות בספר, קדימה ואחורה, מחפשות עמוד לעצור בו וסיפור
מעניין לשקוע בו, עצרו הן מול עמוד, שמבט אחד עליו הספיק כדי
להקפיא את זרם הדם הפועם מלבי לשאר גופי. מולי, על הנייר הישן,
שעוד כמה עשרות שנים יתפורר מתחת ידיו של הקורא העתידי
חסר-השם, התנוססה דמותו של אותו יצור שניצב מעל רצפת החדר שלי,
אותה רצפה שבדקות אלו ממש התמלאה בנוזל ירקרק, משקשקש בחולניות
ומפיץ את אווירתו הרעה ברחבי הבית. היה זה אותו יצור ממש -
אותם ידיים לא אנושיות המושטות קדימה מעבר למוטת-גפיים טבעית,
הקשקשים הכהים, המכסים סנפיר אימתני, ופנים שאינן חייתיות,
אינן אנושיות ובבירור לא שייכות לשום יצור ימי כלשהו. התנוחה
בה ניצב היצור בפסר היתה שונה מזו של תאומו המצוי בחדרי, כך
שלא היתה אפשרות שהציור מועתק, אבל לא היה לי ספק, ולבי ננעל
ברעם כמעט-מתכתי של פחד כשהבנתי את זה, שמדובר באותו יצור -
"מארו, הגרסה האירית הזכרית לבנות-הים. בנות-הים הנאוות נדחות
ממראם הכעור של המארו, והדבר גורם להם לנסות לחטוף נשים
אנושיות, ולהביא אותם אל משכנם שמתחת למי-הביצה".
אני לא יודע איזה ברק תבוני הבליח דרך מוחי, המעורפל ממחשבות
פחד עמום וחוסר-פשר, ונתן לי את ההבנה החדה שאיתה יצאתי
מהספריה. סגרתי את הספר, קמתי ממקומי, וידעתי מה אני צריך
לעשות. לא חשבתי, לא רציתי לחשוב אם זה הדבר הנכון לעשות -
ידעתי, במקום ראשוני ובלתי-מוסבר כלשהו, כי זה הוא החיבור
ההגיוני היחיד של האירועים האחרונים בחיי, שעד פלישת העל-טבעי
אליהם התנהלו בהגיון פנימי וניתן-לניבוי כחייו של כל רווק
תל-אביבי.זוהי הדרך החוצה מהמציאות הזו, שעוותה בצורה
בלתי-אפשרית בכוחו של אותו ציור נורא, שעכשיו ידעתי, הוא רק
אות חלוש ממוח שכבר אינו שולט בגוף שנמצא סביבו. ידעתי מה אני
צריך לעשות  בשבילי - וגם בשבילה, ובאיזשהו מקום, גם בשביל
היצור הזה.
נסעתי לבית שלה, והיא היתה שם, יושבת בחדרה ולפי מה שראיתי,
עסקה בעשיית שום-דבר. עיניה התרוממו כשהיא ראתה אותי, ואור
מוזר ניצת בהם. לפני שמשהו קרה, לפני שהיא, או הדבר האחר שבה,
הספיק להגיב, תפסתי בידה ולקחתי אותה לחדר האמבטיה. פתחתי את
הברז, ולקול המים היורדים בזעף אל תוך האמבטיה, הולכים וממלאים
אותה במהירות מטעה ומאיימת, פקדתי עליה להתפשט ולהיכנס פנימה.
לא היתה שום סיבה הגיונית שהיא תציית - אבל גם לא היתה סיבה
הגיונית שאני אעשה את כל הדברים שעשיתי עד אותו רגע, ועם צליל
המים הזורמים המחריש כל מחשבה, וידיי הלהוטות סוגרות כצבת
חסרת-פשרות על ידיה הרועדות, היא צייתה. כשהיא היתה בתוך המים,
המשיכו ידיי ללחוץ - עברתי מהידיים לצוואר, ובעוד היא נאבקת,
מי אמבטיה עכורים, בצבע ירקרק עמום משפריצים לכל עבר, לחצתי
ולחצתי. הפנים שלה, ענוגות ועדינות, כהות ומזמינות בדרך-כלל,
מוקפות ברעמת תלתלים שטניים חינייים, לא נראו מתחת למים בעלי
צבע הרקב, והצרחות שלה נבלעו, קודם במים הזורמים, ואחר כך מתחת
למים שכיסו אותה. אבל שמעתי, מבעד להמיה שטירפה את אוזני
והחרישה את חושיי, את הצעקות שלה הופכות לצרחות של משהו אחר,
משהו שצרח בקול גברי נרגן, כקולו של מי שנבעט באכזריות מגופה
של אהובה שמצא לפתע, אחרי שנים של נדודים. קול מבוגר היה זה,
שצעק וזעק בשפה שלא הכרתי, התחנן ואים וצעק וביקש, אך אני לא
הבנתי, רק ידעתי שאסור לי להרפות אפילו לרגע, וידיי, שרק לפי
הניחוש והבטחון באחיזה  הקודמת שלהן המשיכו לאחוז בצוואר,
לוחצות, ולוחצות, ולוחצות...
לבסוף פסק הגוף שבמים לפרפר. הצבע של המים היה יותר חום מאשר
ירוק, והחולניות שניכרה בו התחזקה מהריח שאפף את חדר האמבטיה.
גופה של הנערה לא נראה בשום מקום מתחת לציפוי הכהה של המים
חסרי-ההסבר שמילאו את האמבטיה הוורודה שלה. סגרתי את הברז,
ושתיקה מוזרה התנוססה בחדר. זה רגע האמת. עכשיו לראשונה הקשבתי
לקולות שאמרו בראשי, שאולי זו טעות, אולי הבנתי לא נכון, אולי
כל ההתרחשויות המוזרות האלו הן רק...
היא התרוממה מן המים, השער שלה מדובלל לצידי הפנים העדינות שלה
בצבע הקפה, מים עכורים יורדים בנחלים זעירים מכתפיה העירומות
על בטנה השקועה עדיין במים, זרמים אחרים שירטטו קווים כהים
ארוכים, כמו סימני דם, על פניה. אבל היא חייכה, לראשונה חושפת
את שיניה הצחות, הטהורות, ושפתיה, המושלמות למרות המים העכורים
שטענו, הביעו בעדינות מהוססת את המלים, "תודה".