על צוק ההר הגבוה בעולם
אל מול נופו המדהים של הים
נשבעו בפני הירח והכוכבים
נשבעו כי לעולם יהיו מאוהבים.

נשבעו בשמש התלויה במרומים
נשבעו בחול הזהב בגרגר גרגרים
נשבעו ברוח שלעולם לא תעצור
נשבעו באש שלעולם תמשיך לבעור.

נשבעו להיות שם אחד עם השני - לתמוך
לעולם זה על מילתו של זה לסמוך,
ברגעים קשים ובבעיות החיים -
נשבעו לעד כי יהיו נאהבים.

וכך מצוק ההר הגבוה בעולם
אל מול נופו המדהים של הים
אל מול אותו ירח ואותם כוכבים
היא עומדת לבד - בוכה לגלים.

כי שום קרן אור כבר אין בחייה
וחול הזהב כבר צורב בגפיה
והרוח העיפה את אותה השבועה
אך האש הבוערת לא כילתה את כאבה.

איך השאיר אותה כך לבדה בעולם
לא היה לה כלום חוץ מלבדם
וכעת היא צונחת לה ממרום המרומים
אל עולם הבא - אולי עולם נצחים.

אך נשמתה עוד מעופפת לה במרומי האזור
מייללת מתעופפת, ואתה - לעד תזכור
כי לנשמה הזו עוד אין לה מנוחה
נשמה זו עוד מחפשת אותך.