קמתי הבוקר שמח. אתמול היה פיגוע, ברדיו שירי יום הזיכרון,
זרקו אותי אתמול מבית ספר ופתחו לי תיק במשטרה.
הכל כל כך גרוע שזה פשוט מרומם לי את הנפש.
אני זוכר את הפעם האחרונה שהכל הלך לי כמו שצריך:
הבחורה שאני אוהב אמרה לי שהיא אוהבת אותי, כל החברים קנו לי
ספרים מעולים ליום הולדת, שגם אותו, לשם שינוי, זכרו כולם.
הכל הלך כל כך מושלם שהתחיל לי דיכאון.
קודם כל - יום הולדת. הזדקנתי. אני קרוב בשנה למוות. הספרים
שקיבלתי מהחברים? מתי אני אספיק לקרוא אותם? והבחורה? אני גר
בתל אביב - היא באילת. מתי אני אראה אותה בכלל? החוויה הזו
הייתה כל כך טראומטית שמיד הסתגרתי בחדר עם מאיר אריאל.
"מאיר", פניתי אליו, "איך? איך אתה תמיד עם חיוכון כזה בזווית
הפה? כשעצרו אותך, כשלכלכו עליך - תמיד חיוך! רק אני כולי
בבעסה כשטוב לי".
מאיר, עם אותו חיוך ממזרי, נותן דוגמא:
"זוכר את ההוא מאיים בזרם של המינגווי? איבד שלושה בנים,
ועדיין עובד כאיש ביון, עושה פוזות על זונות זקנות, ומוצא
לעצמו איזה זיון ללילה, ואת השמחה והכוח לפמפם עד אור הבוקר.
דווקא כשהייתה לו עבודה נורמלית, כשהילדים כולם ביקרו אותו -
דווקא אז שתה כמו סוס.
"נו", עניתי למאיר - "my point exactly... איך אתה מסביר את
זה? תן לי תשובה!"
ומאיר מסנן חרישית - "תמיד שאלתי את עצמי אותה השאלה".
עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי על ביקור חודשי בנמל התעופה,
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה - שר לי
פתאום מאיר.
בדיכאונות - אני פורח.
טרמינל, ז'ה טם, איי לוב יו!
|