יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך.
אני רוצה שתדע בדיוק מה אני מרגישה. לא אני לא מבקשת רחמים.
אני רק רוצה שתבין, שתרגיש (תנסה לפחות) את מה שאני מרגישה כבר
כמעט שנה שלמה.
כל הרגשות שעברו לי כל השנה הזאת, האהבה, השנאה, הבלבול, חוסר
הוודאות, הקינאה, התקווה והכאב.
עכשיו, מאוחר בלילה, כמעט בוקר, אני חושבת לעצמי אם תיתן לי
עוד 10 דקות, תקשיב לי, לפני שאתה הולך, ממשיך, לתקופה שלך,
תקופה חדשה, בלעדיי.
כל הרגשות שיש לי אליך, מעורבים כאן המון, את חלקם מעולם לא
הכרתי, ואת חלקם אני גם לא רוצה להכיר בכלל. כמו הכאב הזה,
הכאב האינסופי הזה.
אני ניסיתי שתיכנס לראש שלי, שתבין מה הולך לי שם, איך אני
מרגישה. כל האכזבה והייאוש שהתרגלתי אליהם. שהם הולכים איתי 24
שעות ביממה 7 ימים בשבוע.
אתה יודע, כבר מתחיל לשעמם אותי... כל העצב האינסופי הזה.
אני חושבת עליך, יותר משחשבת. ואוהבת יותר משאי פעם תדע.
תמיד.
כל שיר עצוב שאני שומעת, מזכיר אותך.
כל רגע לבד ממחיש את הבדידות שאחריך.
...הצמרמורת הזאת...
לדעת שלעולם לא אוהב עוד במידה בה אהבתי אותך.
במידה בה עוד אוהבת אותך.
במידה בה לנצח אוהב אותך.
הבכי הזה, הנורא הזה, שבא לו מאז שאתה הלכת, גם שהיית. הוא היה
גם שהיית.
הבכי הזה, שנשארתי לבד.
הבכי הזה עליך, שלעולם לא תחזור. אלי.
אני רוצה להגיד את הכל וללכת מפה. ולא לחזור לעולם.
להעלם, לטייל למעלה. מה שאני רוצה כבר הרבה זמן. ועכשיו... אם
יבקשו סיבה מוצדקת, אני פשוט אגיד.
אני רוצה להגיד לך אני אוהבת, אבל אני יודעת שאני אשמע שתיקה
צורמת.
אתה עוזב. והדמעות זולגות. אין מי שינגב אותן.
אני צריכה חיבוק. את החיבוק שלך. אבל עכשיו אני יכולה  לחבק
אותך רק בחלומות שלי, או להיזכר ברגעים מתוקים של חיבוק איתך.
אלו היו הרגעים של האושר הזמני שלי, שהיו מהולים בעצב התמידי
שלי.