כבר כמה ימים שאני יושבת על קצה המיטה הממורטת בחוסר מעש,
בהיסח הדעת מעבירה ערוצים בשלט ומקווה ליפול על משהו שיסביר לי
את החיים.
אתה כל כך יפה בעיני, רציתי להגיד לך אינספור פעמים ובמקום אני
שותקת.
לפעמים מבטים אומרים הכל, אומרים שהעיניים שלי עצובות, אני
חושבת שאולי בגלל זה אף פעם לא תבין את מה שאני רוצה לומר
באמת.
רוצה לומר לך אני אוהבת כל כך ומעבירה ערוץ בטלוויזיה, רוצה
להגיד לכם, אני לבד יותר מהכל, ומכינה קפה במסירות.
איזה רצון עז לכתוב, כמה ימים כאלו של כמיהת האצבעות למגע
המקלדת המושחרת מכתיבה, ואני מכורה, אני כבר יודעת.
שותקת אל העולם ופורקת זעמי על מסך מחשב בפעם המי יודע כמה.
אני מוצצת אצבע בלילות, ילדה בת עשרים עם אצבע בפה כמה מוזר,
אני יודעת.
הרגשה מרגיעה של ילדות, של לסתום את הפה לפחות בשינה, שמילים
לא יפלטו לאוויר העולם, כי אני לא אוהבת לדבר, אני מעדיפה
לשתוק.
תאהבו אותי, אני מנסה לומר, ובמקום מוצצת אצבע בלילה, מחבקת את
הכרית ומצמידה את הראש לקיר הקר והנעים, המסויד.
אולי ככה מחשבות לא יפלטו בלילה, לא ינדדו למקומות אחרים, אולי
ככה אני אוכל להמשיך לכתוב לעד, מוצצת אצבע וצמודה לקירות
משחירים.
יותר קל לגרד את העין שהאצבע בפה, זה משהו ששמתי לב אליו כבר
מזמן, מדהים לאיזה דברים אתה שם לב כשאתה מנסה שלא לדבר עם אף
אחד לכמה שיותר זמן.
אז אני ישנה,עם הראש צמוד לקיר, מגרדת את העין כשהאצבע שלי
נמצאת בתוך הפה עוזרת לי להרדם כשלידי כלום חוץ מקיר משחיר
ואפלה.
קשה להקליד עם אצבע בפה, קשה מאוד, האותיות כאילו ובורחות שיד
אחת תפוסה ומנסה להשתיק מילים סוררות, אבל האצבעות שלי כל כך
רוצות, מכורות כבר להרגשת המקשים, אוהבות להקליד את
האבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשתתתתתתתתתתתתת... אוהבות כל כך.
ואני רוצה להגיד כל כך הרבה דברים ובמקום יושבת בלילות, מקלידה
אותיות אחת אחרי השניה במעין טקס סודי, נשכבת במיטה עם אצבע
בפה וראש צמוד לקירות לא מגיבים מגרדת בעין כי זה הרבה יותר
קל, ושותקת.