1. שמאי נחשב לחריג בנוף החבורה שהתכנסה באופן קבוע לפגישה
השבועית בקפה "סיכה" בתל אביב. "חבורת הקוטרים" כפי שגילי נהגה
לכנותם. מוציאים קיטור, מתגעגעים למה שהיה "פעם" ומצהירים, בכל
פעם מחדש, ש"ככה אי אפשר יותר". "עזבו אותי" הגיב שמאי בכל פעם
שמישהו פנה אליו וביקש לשמוע את דעתו "אני לא בעסק. אני עושה
את עבודתי, הם משלמים לי משכורת בזמן, הם לא פוגעים בפרטיות
שלי, לא מכריחים אותי לעשות דברים נגד רצוני, אלוהים גדול".
"דווקא מאחד כמוך שמאי, סמג"ד לשעבר, פייטר בסיירת מובחרת" אמר
לו זליג בפגישה האחרונה, בשבוע שעבר, "הייתי מצפה שלא תהיה כזה
עב"מ. אני מכיר אותך שנים. אני זוכר את המעורבות הפוליטית שלך
בתקופת השלטון הקודם. תמיד טענת שחוסר מעורבות זה כמו למות.
אני לא אשכח, שאחרי רצח רבין אמרת שזהו, נשברו הכלים, צריך
להקים מליציות חילוניות ולעזאזל הדמוקרטיה. צריך להילחם בהם
בכלים שלהם, אחרת זו תחילת הסוף של כולנו. ותראה אותך היום. זה
שאנשים נעלמים מסביבך, לא מזיז לך. העובדה שלקחו לך את החופש
לעשות, להחליט ועוד מעט גם ייקחו לך את החופש לחשוב, כל אלה לא
עושים לך drive לקום ולומר אחרי. מי אתה חושב יכול לעשות את
זה, תסתכל מסביב, מי? מה אתה מחכה שזה יכה בך אישית כדי שתעשה
מעשה?"
שמאי, נטוע בכיסאו, סיגריה בידו, הביט בזליג, ואמר לעצמו "לכל
אחד יש את הקווים האדומים שלו. גילי טוענת שאצלי הקו האדום
עובר דרך הכבוד העצמי. "כבוד האדם וחירותו", כמו שהיא אומרת
כשאנחנו מדברים על זה בבית.
"אותו חוק, שחבריך במרצ", וכאן היא עוברת תמיד לנימה לגלגנית,
,כל כך היו גאים שהעבירו בזמנו בכנסת. איפה הוא, איפה הם ואיפה
אתה?"
2. הכל התחיל באותו ערב, כשגילי חזרה הביתה פרועת שיער ואחוזת
בהלה. "אל תיגע בי" צעקה על שמאי כשניסה לאחוז בה, להרגיעה.
היא נכנסה בריצה אל חדר האמבטיה, נעלה את הדלת ושמאי נותר
מצידה השני, פיו פעור לרווחה.
"היה להם מבט של רצח בעיניים", התחילה לספר לאחר ששתתה כוס יין
אדום ("זה מסדר לי את הראש") "חבורה של בריונים ממשמרות
הצניעות עמדה כאן ממש בפתח הבית, כשירדתי מהמונית, הם התנפלו
עלי בלי אזהרה מוקדמת. זונה, אשת טומאה הם צעקו, אנחנו נגמור
איתך את החשבון כאן ועכשיו. התעלמתי מהם, אבל הם חסמו את
הכניסה ובניסיון לפלס דרך ביניהם, הם משכו לי בשיער, ניסו
לקרוע ממני את התיק והמשיכו לגדף ולצעוק, גם כשכבר נכנסתי
לבניין".
"אני בטוח שהם טעו בזיהוי" אמר שמאי "הם בודאי חשבו שאת
סילביה".
"אז מה שמאי? ואם אני סילביה, זה מצדיק לינץ'? זליג צדק, כל
הסיפורים הופכים בבת אחת למציאות, כשזה מגיע אלינו הביתה. היום
הם הסתפקו בגידופים, מחר זו כבר תהיה אלימות פיזית ומחרתיים
אני כבר לא אגיע הביתה".
"די, גילי, עד כאן" ניסה שמאי להתבדח כדי להסיח את דעתה "את
רוצה להגיד לי שאני אצרך לוותר על הצ'ולנט הנפלא, שרק את יודעת
להכין? אני לא אעמוד בזה".
3. למחרת, כשפתח שמאי את המחשב כדי למשוך חומר מה- e.mail,
נחרד לראות את פניו ופניה של גילי, מופיעים על המסך ואיקס גדול
מרוח לכל רוחב התמונה.
בהמשך, במהלך כל השבוע התמונות התחלפו במילים, בהאשמות
ובאיומים בנוסח "כמו שחיסלנו את רביניצקי, נחסל גם אותך",
"מורדים וכופרים סופם תליה".
ואח"כ הגיעו ההטרדות בטלפון.
גווייתו המרוטשת של כלבם, שהונחה על יד דלת הכניסה לדירתם
הבהירה לשמאי ששלב ההתשה הסתיים ועכשיו נכנסים לשלב האלימות
הפיזית.
"למה, למה אנחנו?" לא הפסיקו גילי ושמאי לשאול חברים, שהרבו
בתקופה האחרונה לבקר אותם כדי לחזק את רוחם. "מה עשינו להם,
שמישהו אצלם החליט לסמן אותנו כמטרה?"
המנטרה הזו "למה אני, למה אנחנו" הפכה להיות הנושא המרכזי
בשיחות גם בבית הקפה.
4. ואז, ביום רביעי, השבעה ביוני שנת 2003, (שמאי יזכור עוד
זמן רב את היום ואת השעה) כאילו משום  מקום, הגיחה בשעטה
מכונית כסופה ונעצרה בחריקה מול קפה "סיכה". שלושה בריונים,
חברי משמרות הבטחון, לבושים בבגדים צבאיים, חבושים בכיפות
ענקיות ובידיהם אלות ממוסמרות, קפצו מתוכה וללא אזהרה מוקדמת
החלו להפוך שולחנות. שמאי שהיה שקוע בשיחה עם זליג, לא הספיק
להבין את אשר התרחש. כאשר התעשת וניסה לקום ולברוח, כבר היה
מאוחר. יד ענקית חסמה את מנוסתו אל תוך בית הקפה. הבריון
המנומר, שנראה היה כי הוא המנהיג, שאג לעברו "לאן אתה רץ בן
בליעל" וליווה את קריאתו במכת אגרוף על פניו של שמאי. "את
עיניך אעקור בן זנונים" התלהם הבריון. לכוד בידיו האימתניות של
הבריון המנומר, מוקף בחבריו מבית הקפה שעמדו נטועים במקומם
וחסרי יכולת לעזור, ניסה שמאי לשאול את הבריון "מה עשיתי, למה
אתה תוקף אותי?" הכל נראה כמו בסרט אילם. שפתיו נעו, אך קולו
כאילו לא נשמע. "הוא מטורף, הוא יהרוג אותי אפילו בלי לשאול
לשמי". הבריון, שכאילו קרא את תנועות שפתיו, שאג "אתה וכל
חבריך השמאלנים תשלמו על ההסתה נגד הרבנים והסנהדרין". דניאל,
מאמן הכושר, שישב עם החבורה באותו יום בבית הקפה, ניסה להיחלץ
לעזרת שמאי. "עזוב אותו" צעק אל עבר הבריון המנומר "חכם על
חלשים, בוא אלי נראה אותך גיבור גדול, אני..." הוא לא הספיק
לסיים את המשפט, כאשר אלה נחתה על ראשו והוא נפל מעולף על
המדרכה. שמאי ניסה לנצל את ההפוגה. "תסתכל עליי" פנה אל הבריון
שאחז בו. "אתה טועה בזיהוי, זה לא אני מי שאתם מחפשים". החיוך
שהתפשט לשניות ספורות על פניו של הבריון המנומר, החדירו באחת,
להכרתו הרפויה של שמאי את העובדה, שהאיש איננו מטורף והוא יודע
היטב את אשר הוא עושה. הוא עוד הספיק לשמוע את הבריון צועק
בלגלוג "שלום חבר" לפני שהאלה הכתה בראשו והוא התמוטט זב דם על
המדרכה. לפני שאיבד הכרתו, עוד הספיק שמאי לחשוב על כך מה היו
חבריו לגדוד אומרים, אם היו רואים אותו כאן במלוא עליבותו,
מתרפס, מבקש רחמים ואפילו לא מנסה להתגונן. להרף עין חלפה מול
עיניו דמותו של אביו, שכה היה גאה בו, כשקיבל את עיטור העוז על
אותה פעולה בה חילץ את גדודו, משטח אויב, בלא פגע, למרות
שמהחפ"ק פקדו עליו בקשר להיכנע, כדי לחסוך בנפגעים. אבא היה
מבקש נפשו למות מגודל הבושה.
5. שמאי התעורר במיטתו, חבוש ומחובר לשקית נוזלים. מבטו נחת על
גילי, שגהרה מעליו. "איך הגעתי לכאן?" מלמל בחצי פה. "איך הגעת
לכאן! היה צריך לגרד אותך בשפכטל מהמדרכה. כבר שבוע אני מטפלת
בך. אתה פותח עיניים, מסתכל עלי, מנסה לומר משהו ושוקע שוב.
ככה שבוע. למה לא ברחת כמו כולם?"
שמאי שהיה רגיל לכך שגילי יורדת עליו במקום לנסות להבינו,
התעלם משאלתה. מחשבה אחת הציקה לו. "למה אני?" פנה אל גילי.
"למה מבין מאות האנשים שהיו שם בחרו דווקא בי. למה בי? אני
שמעולם לא שמעו אותי אומר משהו נגדם, למה אני? נכון שאני לא
משתתף בכינוסי החזרה בתשובה שלהם, נכון שאני לא מחתים עצומות
בשבילם, אז מה?  זו סיבה להתעלל בי, להשפיל אותי לפני כולם?"
גילי הביטה בשמאי במבט שכולו פליאה. "תגיד, אתה כזה נאיבי? אתה
חושב שבמקרה נטפלו אליך? הם ידעו טוב מאוד מה שהם עושים, לא
הייתה כאן שום טעות בזיהוי.
אתה לא זוכר שהראת לבריון את תעודת הזהות שלך ואמרת לו תראה זה
לא אני מי שאתם מחפשים. מה אמר לך הבריון? אני לא אשכח את
המילים שלו, הוא אמר "זה אתה כלב, משתין בקיר, אין כל טעות, זה
אתה". גילי הישירה מבט אל שמאי "זה המשך ישיר לכל ההטרדות
שעברנו בתקופה האחרונה. אין לי מושג למה, אבל הם יודעים טוב
מאוד. עכשיו גם ברור לי לגמרי שהם מתכוונים רק להתעלל בנו, כי
אם רצו להרוג, הם כבר היו עושים את זה".
שמאי ניתק עצמו מהנוזלים, קם תוך כדי מעידה והחל לשוטט בחדר.
גילי הכירה את הסצינה הזו. בעבר, זה היה קשור תמיד לבעיה
במחשבים, ששמאי היה צריך לפתור. הוא יכול היה לעבור קילומטראז'
בין המטבח לסלון, לחדר השינה ולמרפסת, ככה, עד לרגע שהתנפל על
המחשב ובאחת הגיע לפתרון. "הנה זה מתחיל" אמרה לעצמה "רק
שעכשיו זה לא ייגמר כל כך מהר. וגם אפשר למות מזה". היא ידעה
שמרגע זה היא לא קיימת, אף אחד לא קיים. זה בין שמאי ובין
הבריונים ומי ששלח אותם.
6. אף אחד לא יכול לדמיין, באופוריה של חגיגות החמישים למדינת
ישראל, שחמש שנים לאחריהן, החילונים יאבדו את הרוב במדינה. אף
אחד לא יכול היה להעלות על הדעת שהמאבק הציבורי בעד גיוס
החרדים לצה"ל, יציף את המערכת הצבאית בעשרות אלפי מגויסים
חדשים. איש לא העריך, שההתגייסות ההמונית הייתה על פי צו של
הרבנים ולא של המדינה. איש לא יכול היה לצפות, שחמש שנים לאחר
מכן הסנהדרין יחליף את הכנסת ומשמרות החרדים ישוטטו ברחובות,
במקום המשטרה. לא נמצא אז,  אדם שפוי אחד בישראל החילונית,
שהאמין שתל אביב תהפוך להיות הגטו החילוני היחיד בישראל. איש
לא העלה על דעתו "שהיתרון" היחיד של הרוב החילוני יהיה, שניתן
יהיה לבחור מתוכו את המצטיינים לשרת את השלטון החדש ושמאי יהיה
אחד מהם. שמאי ידע, מאז שעמד על דעתו, שכשיהיה גדול יהיה
אדריכל, כמו אביו וסבו לפניו. עידן המחשבים, שחדר באחת אל עולם
האדריכלות, הצית את דמיונו ובהדרגה מצא עצמו עוסק בכך יותר
ויותר, עד אשר זנח לחלוטין את המשרד וכשיצא שמו כגאון מיחשוב
אורבני, גויס לשרות הממלכתי כמנהל המיחשוב של משרד הפנים. כה
חזקה הייתה שליטתו במאגרי המידע של המשרד שבהתחלף השלטון, היה
בין הבודדים שנשארו במשרתם. דווקא בגלל כל אלה, לא יכול היה
שמאי להבין מדוע בחרו הבריונים החרדים להתעלל דווקא בו.
7. באחר הצהריים שלמחרת החלמתו, התייצב כהרגלו בקפה "סיכה"
ומצא עצמו שקוע בשיחה עם זליג, מיושבי הקבע של בית הקפה. זליג
היה אדם אמיד, שעושרו, כך אומרים, בא לו מעסקי יבוא ויצוא
ומקשריו הענפים עם השלטון החדש.
"אתה איש העולם הגדול" אמר שמאי והביט אל תוך עיניו של זליג
"יש לך היכולת לראות קדימה, ככה אתה גם עושה את הכסף שלך ולפי
כל הסיפורים אתה גם יודע מה קורה בפנים. דבר איתי, תגיד לי מה
קורה פה?"
"מה אתה רוצה שאגיד לך שמאי?" השיב זליג "אתה חושב שאני מבין?
אתה רוצה לדעת איך הגענו למצב הזה, איך נעשינו כאלה חסרי
חוליות, למה אנחנו מסכימים לקבל את זה כגזירה משמים? כנראה,
שנדבקנו מהנוצרים: נושאים על עצמנו את החטא הקדמון ומחכים
במהלך כל חיינו לקבל את העונש. מה אתה רוצה שאגיד לך, שמאי,
ששם המשחק הוא הישרדות?" "אל תספר לי סיפורים, זליג" הפסיקו
שמאי "הישרדות זה שם המשחק של החלשים, אתה חזק, אתה עשיר, אתה
מנהל איתם עסקים, אתה יותר מניפולטור משרדן".
"אני אסביר לך משהו, ידידי התמים שמאי, כשאין ברירה, אתה מנהל
מערכת התקיימות פירטית. מי כמונו היהודים יודע להשתמש בכלים של
עורמה כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים. הם צריכים אותנו,
החילונים, כדי שנספק להם את צרכיהם, הם אומרים, שכל אחד מאיתנו
הוא חמורו של המשיח. מצד אחד הם רודים בנו, אבל מצד שני הם לא
יכולים בלעדינו. ככה זה היה תמיד, גם כשהם היו מיעוט. גם אז,
הם חבטו בנו ואנחנו דאגנו לרווחתם. יש בנו את אותו משהו שמכיל
בתוכו את גרעין ההרס ובו בזמן גם את זרע העשייה. אני צריך
להזכיר לך שגם בתקופת השלטון הקודם, כשעוד היינו במלחמה עם
הערבים, מכרנו להם נשק, דרך צדדים שלישיים? היה בזה היגיון? לא
אז ולא היום".
שולה, המלצרית, חלפה ליד שלחנם וזליג סימן לה שהמאפרה מלאה.
בתזזיתה הבלתי נלאית, סובבה על צירה, המגש שהיה בידה התרסק על
השולחן וגרר איתו את כל מה שהיה עליו. תיקו של זליג התפזר על
הרצפה ואת עיניו של שמאי צדה מעטפה חומה ועליה רשום ר. מלמד
ZB728019325 ירושלים. הוא עזר לזליג לאסוף את חפציו והמשיך
בשיחה.
זליג, שהרגיש נבוך מכל העניין, נתן בשמאי את אחד מחיוכיו
המפורסמים ואמר "מה אני מזיין לך עם כל הפלסף הזה. במה אני
יכול לעזור לך?"
8. "אני לא אחזיק מעמד, שמאי. אני לא יכולה לראות אותך במצב
הזה. תסתכל על עצמך. עזוב, שכח מכל העניין. זה שבועיים ימים,
שאין להם כל זכר. הם הפסיקו להטריד אותנו. בוא נחזור לחיים
נורמליים, תסתכל עליי שמאי". גילי הייתה על סף היסטריה.
הם היו במיטה, אחרי עוד ניסיון כושל לאהבה. מאז האירוע בבית
הקפה, חיי האהבה שלהם כאילו איבדו עצמם לדעת. המטפל של גילי,
שאיתו הרבתה לדבר על הנושא, ניסה להרגיעה בכך שאמר כי הכבוד
העצמי, אצל הגבר, קשור קשר ישיר ואמיץ לכח הגברא. "פגעי באחד
מהם והשני מצטרף מיד לחגיגה" אמר בלשון מבודחת.
"את יודעת מהי התגובה הפיסית הראשונה אצל גבר, מיד לאחר שנודע
לו כי אשתו בגדה בו עם אחר? הוא מאבד את כוח הגברא. ולעצם
העניין, המקרה של שמאי הוא קלאסי, הוא איבד את גבריותו, ביחד
עם הכבוד העצמי שלו, ברגע שלא נלחם אלא התחנן על נפשו. כל זה
כאשר את וחבריו הקרובים עומדים מסביבו ומביטים".
גילי ביקשה יותר מכל לדעת איך פורצים את המעגל הזה. על כך ענה
לה המטפל "רק שמאי בעצמו יכול לעשות את זה. איך הוא יחזיר
לעצמו את הכבוד האבוד אני לא יודע. פעם היו מזמינים לדו קרב.
היום, אני לא יודע. מה שכן אני יודע הוא, שאת צריכה להיות
קשובה מאוד ולזרום איתו".
"שמאי, תסתכל עליי" חזרה גילי על דבריה. שמאי הביט אל תוך
עיניה בעיניים מצועפות. אלו הסגירו את העובדה שהוא לא היה שם.

"אני שונא את מה שאני הולך לבקש ממך, גילי, כי נשבענו, שנינו,
שלא נדון יותר בסיפור שלך עם גבעון".
התמהון, שעטו פניה של גילי, התמזג עם המשך המשפט של שמאי "לא,
גילי, אני לא מזכיר את זה כי אני עדיין סובל מזה, זה עוד יותר
גרוע, אני רוצה לנצל את זה. אין לי ברירה. גבעון יודע שאם הוא
עדיין נשוי לבתו של הממונה על בטחון הפנים של הסנהדרין, זה
בזכות שתיקתך. הוא חייב לך, אני מתחנן, פגשי אותו, תאיימי
עליו, אני לא יודע מה, אבל תוציאי ממנו את קוד הכניסה לאלפא
שש".
שמאי כמעט ואיבד הכרתו כשגילי, לאחר רגעים ארוכים של שתיקה,
השיבה לו בקור רוח ובמילים מדודות "או.קי. שמאי, אני אשיג לך.
אני לא יודעת מה תעשה עם זה, אבל תבטיח לי היום, עכשיו, הרגע,
שכשכל הפרשה הזאת תיגמר, אנחנו בורחים מכאן, כדי לא לשוב".
9. שמאי ידע על קיומו של קובץ אלפא שש. במחלקתו במשרד הפנים,
אפילו עדכנו  מידי יום את הקובץ בנתונים על האוכלוסייה. הוא
ידע שההיסטוריה של כל אזרח, על כל פרטיה, צילומי פורטרט,
צילומי משפחה, תנועות חריגות, השתייכויות פוליטיות, הכל נמצא
במחשב. המחשב במשרדו היה חד סטרי. הוא יכול היה רק לקלוט
נתונים, אך לא לפלוט. כדי לשוטט במחשב ולהוציא ממנו נתונים,
היה צריך את קוד הכניסה וזה היה מצוי ברשותם של מספר אנשים
מצומצם ביותר, ביניהם גבעון. בגלגולי השלטון הקודם הוא היה ראש
מחלקת חקירות פנים במשטרה. אשתו, בתו של הרב מלמד, ברחה בזמנו
מהבית, התפקרה, הכירה את גבעון ונישאה לו. לאחר המהפך, חזרה
בתשובה והחלה לשמש את אביה, יותר מאשר את בעלה. גבעון, שלא כל
כך הסתדר עם אורח החיים החדש, המשיך, לתקופה קצרה לנהל פרשיות
עם נשים אחרות, אך בהדרגה, כאשר המעגל הלך ונסגר עליו, הבין
שמוטב לו לחזור בתשובה ולהיצמד אף הוא אל הרב מלמד - האיש החזק
של השלטון השולט על מנגנון המודיעין ומאגרי המידע. הוא הפך
להיות עוזרו הקרוב.
10. על רגליו האחוריות נעמד שמאי, כאשר מנהל האגף הכריח אותו
להתקין בביתו מחשב ומודם המחוברים למשרד.
"מה אתם רוצים, להפוך אותי לעבד מושלם? לגזול ממני גם את שעות
הפנאי המעטות שנשארו לי" זעק באותו מעמד. "אין ברירה שמאי, אלו
ההוראות. המחשב עובד 24 שעות ואתה היחיד שיכול להנחות את
הטכנאים במשרד איך להתגבר על באגים. במקום להגיד לי תודה
שהשגתי לך חיבור הביתה, כדי שלא תיאלץ לבוא למשרד, בכל פעם שיש
תקלה, אתה עוד  מוציא עלי את כל העצבים".
"כן", חשב שמאי ביושבו עתה מול המחשב, "אני באמת חייב לך
תודה". בידיים רועדות הוא הקיש את הקוד ותוך שניות היה בתוך
המאגר. "אני לא מאמין" אמר לעצמו בקול "את הנתונים היבשים שאנו
מכניסים במשרד מעבדים במקום אחר והופכים אותם לבסיס נתונים תלת
ממדי". שמאי נדהם לגלות כי כל האנשים שהכיר מתויקים וממוינים
במחשב.
"שלושת הבריונים שתקפו אותי, נמצאים כאן, אני בטוח" אמר לעצמו
"אבל איך אני יכול לאתר אותם, בין מיליוני האנשים האגורים
במחשב?" "קלסתרון" הבזיק במוחו הרעיון "אני ארכיב קלסתרון
ובאמצעותו אנפה את כל אלה שאינם עונים עליו".
תוך דקות הרכיב אף, זקן, גבות, סנטר, קווצות שיער, שפתיים,
שיניים והחל "להלביש" אותם על הפרצופים במחשב. מה ר מאד נוכח
לדעת שהעיניים, ההבעה בעיניים היא זו העושה את הפנים. העיניים
הן החלק המביע ביותר, המאפיין ביותר והמסגיר ביותר. הוא בחן
מאות זוגות עיניים מתוך המאגר ולאחר שעות של הדבקות הוא נותר
עם 15 קלסתרונים אפשריים. העייפות הכריעה אותו והוא שקע בתרדמה
כשהוא שעון על המחשב המרצד.
בתוך שנתו, חזר שמאי בפעם המי יודע כמה אל סצינת המכות. הוא
שוכב חצי מעולף על המדרכה ושלושה בריונים גוחנים מעליו.
פרצופיהם כה קרובים אליו. הוא חש את הבל פיהם. הוא התעורר
בבהלה. כשהזיכרון עדיין טרי במוחו, הוא שינה את הקלסתרונים
ובאחת מגיע אל הדיוק המקסימלי. על המסך הופיעו פניהם של שלושת
הבריונים. הוא שלח הוראה למדפסת וזו פלטה עשרות פרינטים של
הבריונים.
לראשונה חזר החיוך אל פניו של שמאי. גילי, שהתעוררה מהרעשים,
פקחה חצי עין והעיפה לעברו מבט.
נדמה היה לה, שהוא גבה פתאום, שגבו התיישר. "זהו", הרהרה בינה
לבינה "עכשיו הוא מוכן לקרב, אני זוכרת את הסצינה הזאת, מכל
אותם פעמים, כשהזעיקו אותו באמצע הלילה לפעולה צבאית. זה כנראה
הביטוי הפיסי אצל גברים, למושג שש עלי קרב".
11. הכל נראה לו מעורפל, בשכבו על מיטה מעופשת בחדר צר ובלתי
מוכר. קולות המואזין, ששמע לפנות בוקר, הבהירו לו שהוא
בירושלים. שמאי ידע שמכתבי הנאצה, ששלח בשבועות האחרונים לראש
הסנהדרין, מבלי להתאמץ ולהסתיר את כתובת השולח, יביאו אליו,
בסופו של דבר את הבריונים של הרב מלמד. הוא ידע, שזו הדרך
היחידה להגיע אליו ובכ"ז תמה בהתעוררו באותו בוקר, כיצד הגיע
לכאן. סיבוב המפתח ומראה פניו של הבריון המנומר, החזירו אותו
באחת אל המציאות ואל ערות מלאה.
"כל הכבוד שמאי" אמר הבריון המנומר בקול שקט ומעורר דאגה "לא
הרבה היו יכולים לעמוד בעינויים שעברת כאן, מבלי להישבר. אבל
יחד עם זאת, אני לא מבין למה היית צריך להביא את זה על עצמך,
הרי אתה, במו ידיך, גרמת לכך שאתה נמצא כאן. למה לשתוק ולעבור
את כל זה?"
"לא שתקתי" השיב שמאי "ביקשתי מהחוקרים שיביאו אותך, כי רק אתך
אדבר"
"אותי" תמה הבריון "מה לי ולך, אנחנו מכירים?"
"כן" אמר שמאי "אנחנו אמורים להכיר, אבל כנראה שבשבילך אני
בסה"כ מספר. צא וחסל את מספר 22, אמרו לך בוודאי הרבנים,
שמפעילים אותך ואתה עשית את המצווה ולרגע לא חשבת האם זה נכון,
האם זה צודק  לקחת בן אדם ובמחי אגרוף לרסק את כבודו, להרוס את
חייו. כי אצלכם לא שואלים שאלות, רק מבצעים פקודות  של רבנים
חסרי מוסר, המדברים בשם אלוהים".
"היזהר בדבריך, חוטא חילוני" הפסיקו באחת הבריון המנומר "אל לך
לדבר סרה ברבנינו ואבוי לך אם תעז להעלות שוב על שפתיך את שמו
המפורש".
"שמו המפורש" התפרץ שמאי בזעם "שמו המפורש? יש לכם חזקה על
אלוהים? על איזה אלוהים? יש אלוהים של החרדים ויש אלוהים של
החילוניים ואתם גרמתם לכך, כאשר בכוח הכוח, הפרדתם אותנו
מאלוהים המקורי. תראה למה גרמתם בטמטומכם. מאחד יצאו שניים.
והשניים האלה, הכריזו מלחמה זה על זה. כל חששכם מאז הוא,
שהאלוהים שלנו יגבר על אלוהיכם. אז היום אתם בעלי האמצעים,
השררה בידכם ונדמה לכם כי, עם שני אלה, תוכלו לנצח. מסור
לרבניך, בריון אטום מוח, שהכוח לא יעמוד, בסופו של דבר, מול
האמונה שלנו, מול האלוהים שלנו - החילוני".
הבריון החל להראות סימנים של סקרנות. מעולם, גם בתקופה הקודמת,
לא שמע מפי חילונים ביטויים כמו "אלוהים שלנו", "האמונה שלנו
תגבר על אמונתכם". אלו היו צירופי מילים השמורים לדתיים
המתגוננים, של אז.
"על איזה אלוקים אתה מדבר, שמאי" שאל הבריון "בורא עולם יש רק
אחד. הוא שיצר הכל והראה לכולנו את הדרך. וכשאני אומר כולנו,
אני מתכוון גם אליכם, שבאופן זמני עשיתם חניה, בשדה הנקרא
חילוניות. הרי גם אתה יודע, שבהמשך הדרך ייפתחו בפניך שערי
האמונה ותיכנס בם ותבוא אל המגרש שלנו באהבה. לא, אני לא מדבר
על העולם הבא. אני מתכוון לכאן ועכשיו".
"מוחך שטוף בסיסמאות שהחדירו לראשיכם הריק, כדי שלא תעזו לחשוב
מחשבה עצמאית, מלכי המניפולציות - הרבנים שלכם" השיב שמאי "אף
אחד לא יגבר לעולם על החופש לחשוב, על הזכות לדעת, על הזכות
להחליט. זה המגלם בתוכו כל זאת, הוא האלוהים שלנו. האמונה
בנצחיות העקרונות הללו, היא האמונה שלנו. ולמרות שזו לא דרכנו,
אם, כדי לנצח אתכם, צריך להשתמש בכוח, נשתמש".
הבריון נעץ בשמאי מבט תוהה "אם כן, זה כוח מול כוח? זהו המאבק?
החזק מנצח?" "היום כן" השיב לו שמאי "פעם חשבתי שהמאבק הנצחי
בין בני האדם הוא מוח מול מוח, אבל היום, אחרי 5 שנים, הצלחתם
להביא אותנו להפנים, שמדובר בכוח מול כוח".
ההרצאה של שמאי החלה ליגע את הבריון. "ואת כל זה לא יכולת לומר
לחוקרים? למה ביקשת לראות אותי?" "כי אתה שליחו של הרב מלמד"
השיב לו שמאי "ואני רוצה שתעביר לו מסר ממני. והמסר הוא, כוח
מול כוח, אלוהיכם מול אלוהי, אמונתכם מול אמונתי, המנצח לוקח
הכול. את זה אני רוצה שתעביר למלמד".
"למה שהרב יסכים לצאת מולך לקרב?" תמה הבריון "הרי אתה מחוסל,
די בסימן אצבע של הרב, כדי שתצא מכאן ישר לבית הקברות. למה
לגרור את הרב לראות איך מחסלים חילוני שיצא מדעתו?" בשלווה,
שגם שמאי לא ידע מאין שאב אותה, הוא אמר "תאמר לרב שלך, שזליג
הפקיד בידי מתנה בשבילו. תכתוב על פתק, כי הרי לא תזכור את מה
שאני אומר לך. תכתוב, שמדובר ב- ZB728019325. אני מבטיח לך
שהוא יבוא ואני עומד על כך, שגם אתה ושני הבריונים, שתקפו
אותי, באותו אחרי צהריים בתל אביב, תבואו איתו למפגש".
הבריון פישק שפתיו כדי לומר דבר מה, אך שמאי המשיך "ועוד דבר,
תאמר לו גם, שאם אני לא משוחרר מכאן היום, העתק מהמתנה יגיע
מחר בבוקר, עם שליח מיוחד, אל ראש הסנהדרין". "אני לא מבין"
אמר הבריון "מה נרוויח מזה שאמונתנו תנצח את אמונתך?" משהו
בפניו של שמאי גרם לו לשנות את השאלה "רגע, אנחנו מדברים על
חיים ומוות?"
"כן" ענה לו שמאי.
12. "זה טירוף מוחלט, שמאי" הזדעזעה גילי כששמעה את אשר עבר
עליו בשבוע שנעדר מהבית. "אתה מול הרב מלמד ושלושת הבריונים?
ואפילו אם תנצח, אתה חושב שבזה  הכל יחזור להיות כמו שהיה
וכולנו נלך לשפת הים, כחילונים מאושרים? האם כתוצאה מכך כל
החרדים יביעו חרטה ויבקשו סליחה ומחילה?"
"לא מדובר בחרטה, גילי" השיב שמאי "את לא מבינה שמה שעומד כאן
למבחן היא תמצית החיים שלנו, צלם האנוש שלנו, כבודנו, שלאיש
אין זכות לפגוע בהם? אם תרצי, מדובר במלחמת דת. הדת החילונית
מול הדת החרדית. לראשונה בחיי, גילי, אני עומד להילחם עד מוות
על חילוניותי".
13. "יופי", חשב לעצמו שמאי, בשוטטו במדרכות המרוצפות של נמל
תל אביב הישן, "מה אני עושה עכשיו. המפגש עם הרב ועוזריו
יתקיים בעוד שבועיים, אני מוכרח להכין תוכנית ש..."
טפיחה קלה שחש משמאלו, קטעה את מחשבותיו. "תמשיך ללכת" אמר הזר
שנצמד אליו, "ותקשיב למה שיש לי לומר לך". הזר, בראותו את
ההפתעה על פניו של שמאי, מיהר להרגיעו. "אל תחשוש, לא אפגע בך,
למרות שיש לי את כל הסיבות לעשות את זה" . לאחר מספר דקות,
בשבתם זה מול זה, באחד מבתי הקפה שבמתחם הנמל, המשיך הזר: "אין
לי מושג איך הגעת אלי ועוד פחות ברור לי איך הצלחת לחדור למחשב
שלי. אני רק יכול לומר לך, שבכל תכנית, גאונית ככל שתהיה, תמיד
ישנו אותו פרט, שעליו לא חושבים. זה נכון, שאת ההוראות אני
מקבל דרך המחשב ולכן מן הסתם, שיגרת אלי את ההוראה במחשב, אבל
מה שלא יכולת לדעת, שמאי, זה שמך, נכון? כי גם אני בררתי עליך
כמה פרטים, שכל הלקוחות שלי מסתכמים באחד בלבד. אל תישאל אותי
מיהו, אין לי מושג, אני רק יודע שאני מקבל משימה, מבצע אותה
ולאחר יומיים אני אוסף את המעטפה עם התשלום. שעון שוויצרי. מה
שלא ידעת שמאי, כששלחת לי את ההוראה להגיע בשעת לילה, בעוד
שבועיים, לחוף רידינג ולחסל ביריות מהמגדל, 4 אנשים חובשי
מגבעות שחורות, הוא שבנוסף לקוד שעלית עליו ודרכו שלחת את
ההוראה למחשב, יש עוד סימן המזהה, שההוראה אכן באה מהלקוח האחד
שלי. ואתה לא לקוח שלי". הזר הדליק סיגריה במצית חד פעמי.
עיניו הפעורות של שמאי ליוו את המשך דבריו "בדקתי וחקרתי וכך
הגעתי אליך, כבר יומיים אני עוקב אחרייך. האמן לי, אני לא מבין
את פשר המלחמה הזו שהכרזת על החרדים. מה האובססיה הזו? אז הם
היכו אותך, פגעו בכבודך, אז מה? תחשוב על זה, שאתה אחד מהרבה
אלפים שעברו את אותה חוויה. תשמח שנשארת בחיים. למה זה כל כך
חשוב לך להבין למה דווקא אתה? אם תדע, איכות החיים שלך תשתפר?
מה אתה מחפש, את משמעות החיים? בסה"כ תחשוב על זה, שאי הידיעה,
בהרבה מאד מקרים, היא מקור הכוח להמשיך"
הזר הדליק סיגריה בסיגריה. הניסיון היחיד שעשה שמאי לומר דבר
מה הושתק ע"י הזר. "עזוב, מבחינתי, זה היה ניסיון מעניין
מצידך, להשחיל לי עבודה צדדית בלי לשלם, לעצם העניין, כשאתה
יודע עכשיו שאתה לבד, כדאי שתהיה לך תכנית גאונית, כי בפחות
מזה לא תצליח לצאת חי".
הזר הסיט את כסאו כדי לקום, שמאי, בפנים של מי שרק הסיפרה
האחרונה הפרידה בינו ובין הזכייה הגדולה בלוטו, אחז בזרועו
ושאל "אז אתה חושב שכדאי לדחות את זה למועד אחר?" הזר, שכבר
עמד על רגליו, זרק לעברו מבט אחרון ולחש "את זה לא הייתי
עושה".
14. שמאי הגיע אל חוף רידינג ברכיבה על אופניו. היה משהו
מרגיע ו"מסדר מחשבות" ברכיבה על אופניים. הוא נהג להתבדח עם
חברים משותפים, שלו ושל גילי, שמה ששומר על הזוגיות שלהם,
למרות הקריזות של גילי, זה זוג פדלים. "אני מפדל ברחובות תל
אביב וכל המתח מתפרק דרך הרגליים". הבחירה בחוף רידינג הייתה
חלק מהתכנית. הביוב של גוש דן נשפך לשם ובמקומות מסוימים יצר
בריכות טובעניות. בין הבריכות היו שבילים צרים, שרק אדם אחד
יכול היה לעבור בהם לצורך טיפול בבריכות. הוא הכיר את המקום
היטב, מהלילות שבילה שם עם חבריו, בדייג לילי.
שמאי יצא מהנחה שהירושלמים בוודאי לא מכירים את המקום.
15. בשעה היעודה, נראו אורות המכונית מרחוק. שמאי אותת לה
בפנסו. ארבעת הנוסעים יצאו מהרכב וצעדו לקראתו. שלושת הבריונים
מלפנים ומספר צעדים מאחריהם הרב מלמד. משום מה, שמאי צייר
בדמיונו את דמותו של הרב, כאדם בא בימים, לפחות כמו ראש
הסנהדרין. והנה, נגלה לפניו אדם, בתחילת שנות השישים עם זקן
גזוז ומסודר, לבוש בחליפה מחויטת ובידו מקטרת.
המשפט הראשון שנשמע, היה מפיו של הרב מלמד "בחירה טובה, שמאי
ידידי, אין מקום טוב משפת הים כדי להתנקות ולהשליך את החטאים
למים. זו התחלה יפה לבוא, לאחר מכן, זך ונקי ליום הראשון של
החיים החדשים".
"זה לא המקום והזמן" השיב לו שמאי "לשמן אותי במשפטים חלקלקים,
מלמד" בכוונה השמיט את התואר רב משמו. "הרי אתה יודע בדיוק למה
אנחנו כאן". "אנחנו כאן" השיב הרב מלמד "כדי להראות לך שאנחנו
לא פוחדים מהמפגש בין אמונותינו, שהרי אין ספק שאמונתנו תגבר
על גיבוב המילים, שאתה קורא להם אמונה. לא באתי להילחם בך שמאי
אלא להראות לך את הדרך האמיתית. גם אם יהיה פה קרב לחיים
ולמוות, כמו שהתבטאת בפני עוזרי, דע לך, שזה יהיה במישור
האישי. אתה, מולנו ולא אמונתנו מול אמונתך".
"נוכל זקן ומרושע" צעק שמאי "מול מי אתה חושב שאתה עומד ונואם
את אחד מנאומיך השקריים? מול מסוממי הדת, שכורעים בפניך ברך
ומצפים לשמוע את אשר בפיך, כאילו דברי אלוהים חיים הם? דבריך
רק מחזקים אותי. אני מזהה בהם את הפחד המקונן בלבך. אתה שואל
את עצמך מה יקרה אם שמאי ינצח, הרי זה יהיה נצחונו של האלוהים
החילוני. ניצחון החילוניות מול האמונה הדתית שלכם, מלמד. הכל
יכול שלכם, הוא לא גדול כמו שאתם מעצימים אותו, בפני המאמינים
שלכם, כדי שתוכלו בשמו, להגשים את כל מטרותיכם המלוכלכות. אתה
פוחד, מלמד, ובצדק". הרב מלמד החל לגלות סימנים של חוסר
סבלנות. "אינך מבין" אמר "שגם אם נפסיד, מה שלא עולה על הדעת
כמובן, שם דבר לא ייעצר? השליטה שלנו בחיים שלכם, בלתי ניתנים
לערעור. מי אתה שתעמוד בדרכנו? אתה לא מבין, שאת המנגינה הזו
כבר אי אפשר להפסיק?" "אני רואה" השיב שמאי "שלא שכחת את ימייך
החילוניים". "ידעתי גם ידעתי" השיב לו הרב מלמד וחיוך על פניו
"ימים כאלו, אך הם היו כלא היו ועכשיו די עם השאלות והתשובות,
הגיע הזמן להחזירך בתשובה".
"גם אם הייתי במחנה שלכם" נכנס שמאי לדבריו "לא הייתי מפסיק
לשאול שאלות ולבקש תשובות והשאלה הראשונה שהייתי שואל אותך,
מלמד, היא, מי שמך לדבר בשם אלוהים ומי הנחה אותך, שהצדק שלו
צריך להיות מושג בכוח האלימות. זה לא האלוהים של היהודים הרב
מלמד, זו המצאה שלכם וככזה, זהו אלוהים ארור והוא יצא מחיינו
אחרי מותכם". "הרגוהו" זעק הרב מלמד "אינני יכול לשמוע יותר,
הרגוהו, עכשיו".
הבריונים החלו להתקרב אל שמאי. המנומר באמצע והשניים האחרים
בצדדיו. שמאי החל לסגת בשביל אל בריכות הביוב. ככל שהתרחקו
מאורות המכונית, דמויותיהם החלו להיטשטש מפאת החשיכה. השביל
הלך ונעשה צר יותר ולפתע נשמעו זעקות מימינו ומשמאלו של הבריון
המנומר "אני טובע, אני טובע, הצילו" הבריון ניסה למשוך, ללא
הצלחה, את שני הטובעים, אך כל מה שהספיק לראות הוא את ראשיהם
הנעלמים בתוך הבוץ. בחמת זעם הסתער על שמאי. ובמכה אחת, על
ראשו, מוטט אותו והפילו ארצה. "מות תמות חוטא אומלל" זעק
הבריון ושלף את סכינו. שמאי עוד הספיק לראות את היד המונפת
כאשר נשמעה הירייה שפגעה בגבו של הבריון. זה, בפליאה גדולה על
פניו, התמוטט ושקע במעמקי הבריכה. הבזק הירייה נראה מכיוון
המגדל.
16. שמאי המתאושש, החל לצעוד לכיוונו של הרב מלמד, שניסה לברוח
מהמקום. שמאי השיגו. "עכשיו, אחרי שהגעת אל סיפוקך, בהורגך את
מכיך" פנה אליו הרב "אנחנו מתחילים מאפס. בוא, אתה ואני יהודים
והרי לא ייתכן, ששני יהודים לא יגיעו בסופו של דבר להבנה. אני
משוכנע שבהצטרפך אלינו תוכל להשפיע מבפנים. יש מונהגים ויש
מנהיגים ואתה נועדת להוליך אחרים. הרי לא כולם שווים. כמו שאתם
מטיפים באמונה שלכם".
"כמה אופייני" השיב שמאי "עכשיו מגיע שלב החנופה. זה מזכיר לי
ימים אחרים. לא מלמד, זה לא יעבוד עלי, אני אגיע למנוחה, רק
כאשר אתה תעבור לעולם הבא, אבל לפני שאני שולח אותך לשם, אני
רוצה לדעת, למה אני? למה השתלחת, אתה וביריוניך, בי ובאהובתי,
למה?"
ידו של שמאי לחצה את גרונו של הרב מלמד. "אני לא יודע" חרחר
הרב "אני לא יודע, זו בסה"כ הייתה טובה לחבר. לא שאלתי אותו
למה, אבל אתה מכיר אותו היטב, אז תשאל אותו אתה, ז...ז...ז.."
שמאי, שהשיגעון היכה במוחו, לא הניח לרב לסיים את דבריו ונעץ
בו את סכינו.
17. "איך יכולת, זליג, לשבת באותו יום בבית הקפה ולראות כיצד
הם מכים אותי למוות ובעצם כל זה נעשה בפקודתך. איפה התחיל
המשחק הכפול שלך זליג? איך הסתבכת ונפלת לידי הרב מלמד ואנשיו?
עכשיו אתה יכול לספר לי, זליג. אני חיסלתי את כולם, בשבילך.
אין לך יותר ממי לפחד. אתה אדם חופשי. אבל, תשובה אחת אני רוצה
ממך: למה בחרת דווקא בי, כדי לחסל אותם בשבילך?"
למרות רצונו העז לסיים באותו ערב את הפרק הזה בחייו, ידע שמאי
שאי אפשר להפתיע את זליג. ביתו היה מוגן מבחוץ בחומה גבוהה
ובפנים סבבו אנשי אבטחה. שמאי ידע, שהפגישה צריכה להיות מסודרת
ומתואמת מראש. כך מצא עצמו למחרת יושב למולו במשרדו שבמרתף
הבית.
"איך אני יכול לשכנע אותך, שמאי, שאין לי יד ורגל בסיפור הזה?"
שאל זליג ובעיניו אותו מבט אדיש, כביכול, שבעצם רק נועד
להרוויח זמן. "אתה לא צריך לשכנע אותי" השיב לו שמאי "אמנם
האסימון ירד לי מאוחר, אבל היום אני יודע הכל. כשבקפה 'סיכה'
ראיתי את המעטפה שנפלה מתיקך ועליה רשום ר. מלמד, לא שיערתי
שהכוונה לרב מלמד. רק כששכבתי בבית המעצר בירושלים, מוכה
וחבול, אמרתי לעצמי, מה יש לי להפסיד, אני אהמר. ואז זרקתי
לראשונה את שמך ואתה יודע מה זליג, זה עבד. אח"כ, שניה לפני
שהחזיר נשמתו לבורא, שלח אותי הרב מלמד אליך, לקבל את התשובות.
'בסה"כ עשיתי טובה לחבר', הוא אמר".
זליג שהבין כי אין טעם להמשיך ולהכחיש, סובב את כיסאו אל עבר
שמאי, ופלט בציניות "גם לנידון למוות מגיע לדעת את האמת"
והמשיך "תמיד ידעתי, עוד מתקופת הצבא שלך, שיש בך אלמנטים של
רוצח בדם קר. כן, מהסיבה הזו בחרתי בך, ידעתי שרק אתה, מוח
אנליטי של רוצח בפוטנציה, תוכל לעשות בשבילי את העבודה ולשחרר
אותי אחת ולתמיד מהכנופיה הזו. הייתי אתך לאורך כל הדרך. מי
אתה חושב נתן הוראה לגבעון להעביר לגילי את הקוד? (אגב הסיפור
של גבעון וגילי, היה ידוע לי מזמן) יכולתי להעביר לך גם את
הצילומים , לעזור לך בזיהוי, אבל אז הייתי מסתכן מידי. למה,
לפי דעתך, לא הרגו אותך בבית המעצר בירושלים? מי שלח את הזר
לעזור לך בחוף רידינג? יכולתי אמנם להטיל עליו את המשימה,
מלכתחילה, אבל אתה יודע מה הייתה הבעיה שלי, שמאי? בלעדייך לא
הייתי יכול להוציא את הרב מלמד ממבצרו בירושלים. בכל השנים,
הוא לא יצא את ירושלים. ובירושלים אי אפשר היה לחדור את טבעת
האבטחה שעטפה אותו. אני הימרתי עליך שתצליח לעשות את הבלתי
יאמן. ואתה יודע מה, גם בזה הצלחתי".
"הצלחת בקרב הזה זליג, אבל את המלחמה הפסדת. בזמן שאנחנו כאן,
גילי יושבת עם גבעון. וגבעון, שאתה מכיר אותו טוב ממני, יקריב
היום את ראשך בשמחה, כדי לתפוס את מקומו הפנוי של הרב מלמד.
כדאי שתתחיל לחשוב על מלותייך האחרונות, כשיובילו אותך ברוב
פאר והדר אל ככר העיר בירושלים. מעניין אילו מחשבות יעברו
בראשך, המכוסה בשק, כשתצעד במעלה המדרגות אל במת התלייה. זו,
אולי, הפעם הראשונה, שטעית בבחירה. טעות אחת, זליג, וסוף לחיים
הטובים. אתה, יותר מכולם, היית צריך לדעת, שמי שרוקד את ריקוד
האש עם שטן, צריך להביא בחשבון גם שינוי בכיוון הרוח".
וכך, בהשאירו את זליג, נטוע בתדהמה בכיסאו, סבב שמאי על עקביו
ופנה אל כיוון הדלת. "שמאי" נשמעה הקריאה מפאתי החדר. זליג עמד
ובידו אקדח "אם אני הולך, ההשקעה שלי הולכת איתי", הירייה
נשמעה עשירית שנייה בלבד, לאחר שסכינו של שמאי ננעצה בלבו של
זליג. "בכל זאת למדתי משהו באימונים לקראת המפגש עם הרב מלמד
ואנשיו" מלמל שמאי לעצמו כשהדלת הכבדה נסגרה מאחוריו.
(הרעיון לסיפור, בהשראת ספרו של יצחק בן נר - "מלאכים
באים").