"כפיים, איפה מחיאות הכפיים?!" שלהב כוכב הטלוויזיה את הקהל
באולפן, שמחא כף לרקדנית הבטן, לאחר ריקודה עם הנחש. השלט כבה,
הקהל סיים את תשואותיו וכוכב הטלוויזיה עבר לחלק הבא של
תוכניתו: "ועכשיו אני רוצה להזמין לבמה אדם מהקהל. אדם מיוחד.
אני רוצה להזמין את..."
אורות האולפן כבו, ורק אלומת אור פסחה במהירות על ראשי האנשים,
כאילו חילקה שווה בשווה את ההזדמנות להיבחר לעלות לבמה.
"...שמוליק!!!"
הזרקור נעצר והאיר על גבר שמן ומקריח, שחייך מאוזן לאוזן.
"בוא אליי, שמוליק, בוא אל הבמה!"
בצעדים מגושמים ולקצב מחיאות הקהל, ירד שמוליק מיציע כסאות
הפלסטיק אל המצלמות. כוכב הטלוויזיה חיבק אותו בידו האחת מכתף
לכתף, ובשניה קירב את המיקרופון לפיו.
"נו, שמוליק חביבי, מתרגש?"
"כן, קצת."
כוכב הטלוויזיה חייך חיוך ילדותי אל המצלמות ואחר כך אל הקהל:
"אתם, הקהל באולפן ובבית, מכירים אותי כאדם שאוהב לעזור
לאנשים. אבל, הדבר שאני הכי אוהב הוא לעזור לאנשים לעזור
לעצמם."
מחיאות כפיים.
"תגיד לי שמוליק, כמה אתה שוקל?"
שמוליק גירד בפדחתו וענה: "בערך מאה ועשר קילו."
כוכב הטלוויזיה קרץ אל המצלמות ואמר: "כן, בטח, וזה רק
האוזניים."  
שאגות צחוק עלו מהקהל. מחיאות כפיים.
נערה דקיקה לבושה במדי אחות הגיחה מאחור עם מכשיר שקילה.
שמוליק עלה על המכשיר שהראה מאה שלושים ושבעה קילוגרם. "שמוליק
השמנמן," אמר כוכב הטלוויזיה בנימה ילדותית, תוך השמעת צליל
נשיקה במקום הברות ה-מ'.
"שמוליק חביבי," פנה אליו כוכב הטלוויזיה, "אני רוצה שתלך
הביתה, ותחזור אליי עוד... חודשיים, ואני רוצה שעוד חודשיים
אתה תהיה רזה ב..." הכוכב הפנה את מבטו אל המצלמה,  "...חמישים
קילו. חמישים קילו בחודשיים. אם תצליח לעשות את זה, אתה הולך
לקבל... שים לב למה שאתה עומד לקבל..."
שלושה וילונות הוסרו אחד אחר השני על  ידי עלמות חן בלבוש
מינימלי, וכוכב הטלוויזיה קרא לקצב מחיאות הכפיים:
"מערכת כורסאות לסלון... בשווי... מתנת... כרטיס טיסה... ומלון
חמישה כוכבים... בחסות... מערכת סראונד... די וי די...
תוצרת..."
הקהל היה באקסטזה. כוכב הטלוויזיה עשה זאת שוב.
כן, הוא עשה זאת שוב.
"אתה צריך להוריד חמישים קילו בחודשיים בשביל לזכות בכל הפרסים
הנהדרים האלה. אתה מסוגל?"
"כן!"
"אתה רוצה?!"
"כן!"
"אתה יכול?!"
"כן!!!"
"אז רוץ הביתה. עוד חודשיים אתה אצלי בתוכנית, רזה. אתה שומע?!
רזה!"

בקיץ, בסיומו של כל שיעור התעמלות בבית ספר רננים, הבנים של
כיתה ו'1 היו משחקים כדורגל, והבנות מחניים קטן. ישראל ושלומי,
ששיחקו בקבוצת הנוער של הפועל פתח-תקווה, ושיחקו גם בנבחרת
בית-הספר, היו לוקחים את הכדור מששון המורה לספורט, ומחלקים
ביניהם את הבנים בכיתה לשתי קבוצות. שמוליק תמיד נבחר בין
האחרונים, ובזכות הריפוד הטבעי שלו, היה מוצב בתפקיד השוער.
הוא אהב לשחק כדורגל, הוא היה מתלהב ומריע לחבריו לקבוצה, נהנה
להיות חלק מקבוצה. מה גם, שבתור שוער לא היה צורך לרוץ.

למחרת נסע שמוליק למפעל. בידו האחת החזיק את ארוחת הצהריים
שאשתו בתיה הכינה מוקדם בבוקר: אורז חום וירקות מאודים. בכניסה
הוא העביר את כרטיס העבודה שלו. פקידת הקבלה, שמעולם לא החליפה
מילה עם שמוליק, הפסיקה בתנועות לעיסת המסטיק כאשר הבחינה בו.
"בהצלחה," סימנה בשפתיה, והפריחה לעברו נשיקה.

ביום קיץ חם במיוחד, כמדי יום שלישי, שמוליק עמד בשער. הקבוצה
היריבה פתחה בהתקפה מתפרצת. שמוליק ניגב את עיניו ומצחו עם
חולצתו הדביקה והתכונן למתקפה. הכדור היה אצל שלומי, הוא עבר
את שרון חזן והתקדם אל עבר השער. שמוליק רץ לעברו, הוא מוכרח
לעצור אותו!
ואכן הוא עצר. שלומי התנגש בבטנו של שמוליק, ניתז לאחור, ונפל
המום על הרצפה. הוא קם כולו אדום ורותח, רץ אל ישראל, ולחש דבר
מה באוזנו.

בערב חזר שמוליק הביתה מעט רעב, אך שמח וטוב לב. אשתו בתיה
הכינה לו ארוחת ערב: סלט חסה ותה לא ממותק. כך יום אחר יום נשא
שמוליק בעול הדיאטה. הוא החל ללכת לעבודה ברגל, לעלות במדרגות
ולא במעלית ולכווץ את בטנו וישבנו בכל הזדמנות.
לאחר מספר ימים נוספים החל להרגיש עייפות. עייפות אחרת, כבדה
ומייסרת. לאחר שבועיים הוריד שלושה עשר קילוגרם. הוא מסוגל
לעשות זאת!!!

ישראל ניגש לשמוליק והורה לו לצאת מהשער ולעמוד חומה לבעיטה אל
השער. שמוליק לא רצה, הוא ביקש שייתן לו הזדמנות לעמוד בשער,
הוא יכול לעצור את הבעיטות של שלומי! אבל ישראל כלל לא ענה לו,
אלא תפס את חולצתו וגרר אותו הרחק מעמדת השוער אל עמדת החומה.
שמוליק התחנן שירשה לו לחזור לשער, אבל ישראל טפח באחורי ראשו
וצעק: "יה דובה, תעמוד כבר חומה!" והלך לעמוד בשער במקומו.


מספר ימים מאוחר יותר שמוליק יצא לחופשת מחלה. הוא היה חלש
ועייף, כל היום שכב מבלי לנוע במיטתו, כמו ליוויתן שנסחף אל
החוף. העייפות התחלפה בקהות חושים, משפטיו היו קצרים ולא
מובנים, דיבורו איטי.
שלושה שבועות לפני התוכנית הגורלית, שמוליק עמד באמבטיה לבוש
בגופייה תחתונים וזיפים, והביט  במראה. הוא ראה אדם קירח,
חיוור, עייף ושמן. עליו להשיל עוד עשרים קילוגרם.
יומיים לתוכנית. שמוליק שכב במיטתו ודמיין את מערכת הסראונד
שיתקין בחדר השינה, עד אשר ראשו הסתחרר. חסרו לו שמונה
קילוגרמים.  

שלומי עמד כמה צעדים לפני הכדור והביט בשמוליק שעמד מולו, ידיו
סוככו על חלציו. "שמוליק השמנמן," אמר שלומי כמו שכולם נהגו
לומר ושעט קדימה. שמוליק עצם את עיניו, גופו נדרך לבעיטה
שתבוא.
ואכן היא באה. "בום" נשמע כאשר הכדור פגע ברגלו של שמוליק,
ולאחר שנייה ארוכה הוא נפל והשתטח על הרצפה. הוא אחז עם שתי
ידיו ברגלו הפגועה וניסה להלחם בדמעות, אך ללא הצלחה.
ישראל צחק ראשון ומיד אחריו כל שאר הילדים, כמו קהל ממושמע.

הקהל מחא כפיים למנחה הטלוויזיה וללהקת הבנות, בנות שבעים עד
שמונים ושש שנה, ששרו שירי להקת קצב ידועה. שמוליק ישב בחדר
האיפור וחיכה לתורו לעלות. בתיה עמדה בפינת החדר ובכתה.
כוכב הטלוויזיה פנה למצלמה: "לפני חודשיים, כאן בתכנית שלי,
בחור בשם שמוליק אמר שהוא יוריד חמישים קילו. חמישים קילו,
גבירותי ורבותי, חמישים קילו בחודשיים. אמרו לי שהוא הצליח
לעמוד במשימה, בואו נקבל במחיאות כפיים סוערות אאאאאת...
שמוליק!"
הקהל מחא כפיים. לפתע השתתק.
כולם ראו כיצד שמוליק עלה לבמה, על רגל אחת.