כל הסיפור הזה התחיל כשהלכתי לאסוף את עידו מהבית שלו. התקשרתי
אליו לפני והודעתי לו שאני בדיוק מתניעה את האוטו אז שיצא כבר
עכשיו החוצה ויחכה. תכננו לנסוע לסרט, כי כבר הרבה זמן לא
יצאנו לשום מקום. אז הגעתי לכניסה של הבית שלו וחיכיתי בערך
עשר דקות עד שהוא זכר לצאת. הוא יצא מהבית עם ידידה נורא טובה
שלו. קוראים לה מעיין.
מיד ראיתי שהעיניים של מעיין אדומות ונפוחות. לא הבנתי מה בכלל
היא עושה בבית של חבר שלי סתם כך באמצע היום. עד עכשיו הם היו
נפגשים רק כשהיו לומדים לאיזה מבחן, או סתם כשהיו יושבים על
איזה סיגריה בשתיים עשרה בלילה באיזה גן ציבורי. אז מה היא
עושה אצלו בבית? ולמה היא נראית כאילו היא בכתה במשך שעות?!
אני חייבת לציין שאני בהחלט ילדה קנאית למדי... קשה לי עם
ההרגשה שאולי קרה משהו ביניהם. אני מתחילה ישר לדמיין כל מיני
סיטואציות מטורפות וממציאה לעצמי סיפורים בראש. אני רוצה תמיד
להרגיש שהוא רק שלי. אבל מה שמוזר, זה שאני נוהגת לפלרטט די
הרבה. הפלרטוטים הם לא רציניים! אני לא באמת מנסה להתחיל עם
מישהו או לגרום לו לחשוב שאני רוצה משהו איתו, אבל תמיד אני
מחפשת שבנים יסתכלו עליי... ותמיד אני מחפשת לראות אם יש מישהו
שווה בסביבה.
והאמת, זה קצת מפריע לי - למה בכלל אני זקוקה לתשומת לב הזאת
כל הזמן?
חברה טובה שלי אמרה לי שכל בנאדם זקוק לתשומת לב רבה בדרך
כלשהי וכנראה שזה פשוט נורא מחמיא לי כשמישהו מתחיל איתי ופשוט
מעלה לי את הביטחון העצמי.
האמת, אני לא יודעת אם זה נכון או לא. אבל אני יודעת שקשה לי
להפסיק לחפש את ההתחלות האלה עם בנים. אולי זאת סטייה כלשהי?!

בכל אופן, כשראיתי אותם מתקרבים למכונית שלי כבר רתחתי מזעם.
הוא גם מאחר בעשר דקות למרות שהתקשרתי גם לא עונה לפלאפון שלו
וגם מעז לבוא לאוטו שלי עם הידידה המחורבנת הזאת שלו למרות
שהוא יודע עד כמה זה מציק לי?!

אבל למה זה מציק לי? למה? היא בסך הכל ידידה. אבל בשבילי היא
אף פעם לא תהיה סתם ידידה. הרי היה ביניהם משהו פעם, ולדעתי
הוא מת לחזור אליה. ואני התחליף הזמני שלו. אולי בגלל זה זה
מציק לי כל-כך.

הוא פתח את הדלת של האוטו ואמר לי בשיא החנפנות שהוא ממש מצטער
אבל שנצטרך לוותר על הסרט היום כי קרה משהו חשוב והוא חייב
ללכת לבית שלה.
בחיים שלי לא כעסתי כל-כך. מצאתי את עצמי רועדת מרוב עצבים
שהשתלבו עם קנאה ועצב. הייתי אדומה, הנחיריים שלי התנפחו ועוד
רגע הייתי נוסעת אחורה מעבירה לדרייב ודורסת אותו.
הגבתי בקרירות. "טוב בסדר, מה אני אגיד לך..."
הוא אמר שהוא אוהב אותי ונתן לי נשיקה כזאת על הלחי. על הלחי!
כאילו אנחנו ידידים! כאילו אנחנו לא חברים כבר שנתיים!
נסעתי משם מהר. לא רציתי לנסוע הביתה כי ידעתי שאם אני אשב
במקום סגור אני אשתגע. אני צריכה את המוזיקה שלי. תמיד כשאני
עצובה או עצבנית אני פשוט צריכה לנגן ולשקוע בעצב. אם לא - זה
לא עובר.
אז נסעתי לחדר חזרות והתיישבתי ליד הפסנתר. התחלתי לנגן שירים
עצובים כאלה, שרק דכאו אותי עוד יותר. התחלתי לשיר.

הנגינה זה בערך כל החיים שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני
יושבת ליד הפסנתר ומנגנת. פעם ניגנתי בעיקר קלאסי. היום אני
מנגנת הכל. תלוי במצב רוח.

אחרי בערך שעתיים יצאתי משם. הרגשתי קצת שחרור. אבל מה כבר
קרה? מה אני עושה סיפור? אז הוא הבריז לי... אז מה? אז הוא
נפגש איתה והלך אליה במקום איתי לסרט... אז מה? אז חיכיתי עשר
דקות לשני החוצפנים האלה... אז מה?!

אז זהו. שזה מפריע לי. כבר התחילו לרוץ לי בראש כל מיני
סיפורים. תאמינו לי, עם דמיון כמו שלי אני צריכה להיות
תסריטאית. זה לא יאומן עד כמה אני יכולה לעשות מדבר קטן משהו
ענק ולנתח כל מילה שמישהו מוציא מהפה רק לפי טון הדיבור שלו.

נכנסתי לאוטו ושמתי את הדיסק שהיה בפנים. פתאום התחיל להתנגן
השיר הזה של בון ג'ובי, איטס מיי לייף. אבל הגרסה השקטה, הגרסה
של הפסנתר. האמת שעד עכשיו לא התלהבתי בכלל מהשיר הזה ונראה לי
ממש מטומטם שהם הוציאו לו גרסה אקוסטית, אבל פתאום כשהקשבתי
למילים, הן נורא דיברו אליי.
"it's my life, it's now or never, I ain't gonna live
forever"
ופתאום אמרתי לעצמי - החיים שלי קצרים. אני צריכה לנצל אותם!
עוד מעט יהיה מאוחר. אין לי למה לשקוע בעצב על איזה בן אדם
שמעדיף ללכת לאיזה ידידה שלו במקום איתי לסרט. זה בטח כי היא
יפה. אני שונאת אותה.

החלטתי שמבחינתי הוא יכול להתחנף עד מחר, וזה לא יעניין אותי.
אני הולכת לעיר ליהנות... לשתות קצת, להכיר איזה מישהו נחמד
ואפילו להמשיך איתו. זין על עידו. אם הוא הולך לאחרת אז גם אני
אלך לאחר.
התקשרתי לחברה שלי טל וקבענו שאני אאסוף אותה תוך רבע שעה
מהבית ונצא לשבת בעיר באיזה באר.
נסענו וישבנו שם בבר די מרכזי. איפה שכולם יושבים ותמיד מלא
שם. שתיתי 2 כוסות בירה והחלטנו לקום משם. סיפרתי לטל מה קרה,
והיא אמרה שאני צריכה לעזוב את האידיוט המגעיל הזה שממילא כל
הזמן רק פוגע בי ואני צריכה סתם לבוא פה לאיזה מישהו להתנשק
איתו ולזרום איתו כמה שאני רוצה... רק בשביל ההנאה הרגעית.
הרגשתי שאני כל-כך רוצה לעשות את זה. הרגשתי שאני כל-כך רוצה
להחזיר לו! שיראה מה זה ללכת לאחרות.

הסתכלנו קצת מסביב והתחלנו לבחון את הבנים שעברו. כל רגע היא
שאלה אותי "מה עם זה?" "מה איתו?" "תראי את זה, הוא די חמוד!"
אבל אף אחד מהם לא ממש עניין אותי.
ואז... ראיתי את אסף. הוא היה מדהים. לא ידעתי אז שקוראים לו
ככה, רק ראיתי שהוא הדבר הכי מושלם שנוצר. הוא היה יפהפה פשוט.
בדיוק לפי הטעם שלי. טל דווקא ממש לא אהבה, והיא אמרה ש"הוא
בכלל לא שווה את המאמץ והזמן שלך!"

משם הסיפור התגלגל לכך שאני ואסף בהחלט זרמנו והגענו לבית שלו
שהיה ממש ממש קרוב לאזור שהיינו בו. הייתי מאושרת. אפשר לומר
בערך מאושרת. כל הזמן רק אמרתי לעצמי בראש "תראה עידו, זה חזר
אליך. הגיע לך. איתי לא משחקים!" אבל עדיין הרגשתי רע. ידעתי
שאת עידו אני אוהבת. אבל אסף... אסף... היה מושלם!
המושלמות שלו לא הייתה קשורה רק לאיך שהוא נראה (שזה הרי נורא
נורא שטחי) אלא האופי שלו היה מקסים. הוא היה טוב לב. נדיב
מאוד ומצחיק. אבל האמת היא שהייתי חצי שיכורה ובמצב כזה כל דבר
נראה לי מצחיק.

אני ואסף נפגשו עוד 8 פעמים עד שעידו גילה.

המשכתי להיפגש גם עם עידו אבל זה כבר לא היה אותו הדבר.
לא שאלתי אותו בכלל על אותו היום, והוא לא סיפר כלום ואפילו לא
סיפק לי תירוץ טוב להברזה.
יום בהיר אחד קיבלתי טלפון מעידו שהוא אמר שהוא לא רוצה לראות
אותי יותר בחיים כי הוא יודע מה אני עושה מאחורי הגב שלו עם
מישהו שהכרתי בעיר, ושהוא כל-כך מאוכזב ממני.
"לא ציפיתי ממך לעשות לי כזה דבר! אני לא מאמין עלייך! חשבתי
שאם אהבה אין לך כלפיי אז לפחות כבוד!"
"כבוד?! למה שיהיה לי כבוד כלפיך?! איך אתה מעז בכלל לדבר איתי
על זה אחרי מה שאתה עשית לי?! אחרי שהלכת לשרמוטה הזאת כשאני
שם ובגדת בי ככה?! איך?!"
"מה?! את השתגעת?! איזה שרמוטה? איזה בגידה?! על מה את מדברת
בכלל?"
"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדברת! אני מדברת עליך ועל
מעיין! כשהברזת לי מהסרט והלכת אליה כדי להיות איתה ובטח לזיין
אותה מאחורי הגב שלי!"
"מה?! תגידי לי את השתגעת?! למה את חושבת שאני עשיתי כזה
דבר?!"
"למה אתה ממשיך לשקר לי בפנים?"
פתאום הוא התחיל לצרוח. אבל ממש לצרוח. בחיים שלי לא שמעתי
אותו צועק ככה.
"תגידי לי את בסדר?! אני הלכתי אליה כי האח המזדיין שלה אנס
אותה! כי הוא הרביץ לה! כי לא היה לה אף אחד בעולם הזה המסריח
הזה! בסדר?! והמשפחה שלה שאמורה לאהוב אותה בגדו בה והעלימו
עין! זה למה הלכתי אליה את מבינה?!"
והוא התחיל לבכות בסוף המשפט.
ואני, אני רציתי למות. רציתי למות כי אפילו לשנייה לא העליתי
על דעתי שזה מה שקרה לה.
פתאום התחלתי לרחם עליה, התחלתי להבין שבעצם היא לא כל-כך
מושלמת כמו שחשבתי ושהצרות שלה הן הרבה יותר גרועות משלי.
והתחלתי להרגיש רע. רגשות אשם הציפו אותי.

מי היה מאמין שאסף יעלם מהעולם הזה. מי היה מאמין שמוות זה דבר
כל-כך סופי. עד עכשיו אני לא מעקלת את מה שקרה. ועד עכשיו אני
לא נכנסת לאוטו יותר ולא מעיזה לנהוג כי הבנתי שהמכונית זה כלי
נשק והאדם שבפנים הוא כל-כך שביר וברגע של חוסר תשומת לב הוא
יכול להעלם.
אבל למה היינו צריכים ללכת לשתות?! ולמה העץ היה חייב לעמוד
דווקא שם? ואם רק הייתי שם שנייה לפני, והייתי אומרת משהו.אם
רק הייתי אומרת לו "עזוב, בוא נשב עוד קצת עד שתעבור השכרות".
פשוט מונעת ממנו לנסוע כשהוא כל-כך מטושטש.
אני רואה אותו בראש שוכב ולא זז בתוך הקבר. ולאט לאט מתחיל
להירקב. כמו איזה שזיף שיושב בסלסלה ואף אחד לא אוכל עד שהוא
נרקב ופשוט זורקים אותו, ואחרי יומיים כולם שוכחים.

וזהו. ככה איבדתי את שני האנשים שהיו קרובים אליי. את עידו
שהיה אהבת חיי, ובגלל טעות מטופשת הלך לי ולעולם לא יחזור לדבר
איתי.
ואת אסף שהיה מושלם. ילד יפהפה, שאלוהים רצה לקחת.

תמיד אומרים שהיו חסרים לאלוהים מלאכים ולכן הוא לקח את היקרים
לנו והטובים ביותר.
למה הוא לא לקח אותי? אולי אני לא מספיק טובה.
בעצם, אני יודעת שאני לא.
אבל גם טל לא תגיע לשם בקרוב. אותה לא הייתי מגדירה כחברה
טובה, אחרי שהעיזה לבגוד בי ככה ולספר לו. אבל למה אני קוראת
לה בוגדת? אני בעצמי הבוגדת הגדולה.
מה עשיתי?!