מהיום הראשון שהודיעו להורים שלי את הבשורה אבא שלי לקח את זה
יותר קשה. הוא היה סרן מיל בצנחנים, הוא נלחם בגבעת התחמושת
ואפילו היה באפריקה (ככה הוא והחברים שלו קוראים למצרים) וכל
שנה הוא הולך לכל מיני טקסים לצליחת התעלה ועוד כל מיני.
לפי הסיפורים של אמא זה היה בשלב מאד מוקדם כשהודיעו להם. כבר
בבי"ח כשנולדתי זה היה מאד מוזר שלא בכיתי וצרחתי. אח"כ כשגם
בבית לא צרחתי והיו צריכים לשים אלי לב כל הזמן כדי לראות מתי
אני מתחיל לבכות גם אמא וגם אבא הבינו שמשהו לא בסדר. לקחו
אותי לבי"ח עשו בדיקות שבסופן בישרו להורים, הילד אילם.
כמו שכבר אמרתי, אבא לקח את זה קצת יותר קשה, הוא חלם על בן
שיגדל ויהיה גם הוא בצנחנים, אני הייתי הבן השני שנולד וכמו
לאחי גם לי תלו מצנח קטן של פצצת תאורה במקום מובייל מעל
המיטה. אבא אף פעם לא הודה בזה אבל מאותו רגע הוא התחיל להקדיש
קצת יותר זמן לעידן אחי שהיה גדול ממני בשנתיים, בו הוא תלה את
כל התקוות שלו לגבי בן שימשיך את המסורת המפוארת.
ממני הוא כבר לא ציפה להרבה, בטח שלא בתחום הצבאי, למרות
שהרופאים אמרו לו שזה לא בהכרח מעיד על בעיות התפתחותיות,
אפילו שהוא היה אדם שהחשיב את עצמו נאור.
בבי"ס לא היו לי בעיות מיוחדות, כמו כולם היו מקצועות שיותר
אהבתי והיו מקצועות שפחות, אבל לא הייתי אחד שיכלו להגיד עליו
שהוא המטומטם של הכיתה, מחטיבת ביניים אפילו למדת בבי"ס רגיל,
כי לשמוע לא הייתה לי בעיה.
כל שנה ביום העצמאות למטס אבא היה לוקח אותי ואת עידן, אבל
לעידן הוא היה מסביר יותר על כל המטוסים והכלים שראינו. לטקסים
של הצנחנים בירושלים ולצליחת התעלה הוא היה לוקח רק את עידן,
פעם הייתה לו על זה מריבה עם אמא שאמרה לו שאף אחד לא חושב שזה
באשמתו שאני אילם והוא יכול לקחת גם אותי, אבל הוא ענה לה שהוא
מתבייש כי כולם שם מביאים את הילדים שלהם שגם יהיו צנחנים
ואותי, אותי בטח אף אחד לא יגייס בכלל.
עידן התגייס לסיירת צנחנים כמו שאבא רצה, ולא היה מאושר ממנו
בבוקר בו ליוונו את עידן ללשכת גיוס, אני עמדתי שם קצת מנותק
אבל החלטתי שגם אני רוצה להתגייס, אם אפשר לצנחנים שאבא יהיה
גאה גם בי, אבל אם לא אז לכל מקום אחר.
עידן סיים טירונות, עשה אימון ברמת הגולן וקו בלבנון, בשישבת
הוא ואבא היו מדברים על נשקים ומקומות, ואבא היה כל כך מבסוט.
אח"כ הוא יצא לקורס מכ"ים ובסוף גם לקצינים.
בטקס סוף קורס קצינים ששרו את "התקווה", אבא כבר לא יכל להתאפק
ופשוט התחיל לבכות.
כל אותו זמן אמא ואני נלחמו בבירוקרטיה הצה"לית ע"מ שגם אותי
יגייסו לצה"ל. אמא עברה שבעה מדורי גיהינום עם כל ה"תלך תבוא"
של צה"ל היא נפגשה עם כל מיני קצינים, ולפעמים גם אני באתי
איתה כשהטענה המרכזית שלה הייתה שבטוח בצה"ל הגדול אפשר למצוא
תפקיד לבחור מוכשר אפילו שהוא אילם. בסוף מצאו. אפילו שזה היה
קל"ב, שמחתי כל כך, ואפילו אבא היה קצת גאה, למרות שהוא לא
הודה בזה. התפקיד לא היה הכי מעניין, אבל הוא נתן לי הרגשת
שייכות, להיות חלק מהכלל, לא נעים להיות היחידי שלא מתגייס,
חוץ מזה שהייתי תמיד במרכז העניינים והייתי בין הראשונים שידעו
מה נהיה. זה גם תפקיד שלא דרש לדבר, אנשים היו רואים אותי וישר
מבינים מה קורה ככה שלא תמיד הם ידעו שאני אילם.
ערב אחד שלחו אותי הביתה ביחד עם עוד שני חברים מהיחידה, כמו
תמיד דפקנו בדלת ואמא שזיהתה אותי פתחה עם חיוך, בניגוד לרוב
ההורים. נכנסו לסלון והיא ואבא הסתכלו עלינו וחבר שלי מהיחידה
שעמד לידי אמר להם, היתה היתקלות בלבנון, עידן נהרג.