אבי נכנס לחדרי. הייתי מנומנם. נטיתי לשקוע בשינה מתוקה, שינה
לאחר יגיעה. אין שינה מופלאה מזו שזכית בה אחרי עבודה קשה. לא
שינה של חוסר מעש, כי אם שינה שמציפה את ליבך בנהרות של
ריגושים וצמתים שעברת בהם.
קראתי עיתון, למרות שרציתי לישון. אין ספק שרציתי לישון, אבל
משהו החזיק אותי ער. חיכיתי שיקרה משהו ולא ידעתי בדיוק מה.
בעולם שבו הכול ידוע וצפוי מראש, ישנם הרגעים המתוקים האלו
שבהם אינך יודע מה צפוי לך ואינך יודע מה טומן לך העתיד.
הייתה שעת צהריים, שעה שבה גם הסוחרים מהרחוב מפסיקים את שגרת
הצעקות. השאון שממלא את הרחוב בבוקר ובערב, בצהריים נעצר.
בעצם, יותר מדויק להשתמש במילה "נחלש". אין זה נכון לומר
"נעצר". בימינו המנוחה היא אסון, הפסיביות היא אם כל הצרות.
אנו רוצים להיות חיילי הלילה, להיות בתנועה. אסור להיות חיילי
המנוחה, מקדשי השינה. הרי אנחנו אנשים מודרניים, שחיים בתנועה
מתמדת ולא בתנועה של הליכון זקנים בבית אבות.
תמיד אהבתי לברך את אבי בצאתו ובבואו. ראיתי אותו מידי בוקר,
כשעזב לעבודה, ומידי ערב, כשחזר עייף. הוא תמיד קיבל אותנו, את
ילדיו, במאור פנים.
קיוויתי שבכניסתו של אבי לחדרי אין שום איום לעתיד לבוא. כמו
יעקב בפוגשו את עשיו אחרי התרמית, בה הוחלפה הברכה בעדשים,
ליבו מקווה לטוב, אך ראשו מבשר לו רעות.
אבי הביט בחדרי וראה שהכול כתמול שלשום. הכול מונח במקומו, אך
עדיין משהו אינו כשורה. משהו צורם בסימפוניה של החדר. רק
מוזיקאי מחונן יכול לזהות זאת, המוזיקאים הרי שומעים את מה
שאנחנו, פשוטי העם, איננו שומעים. אבי הסתכל הצידה ופתאום ראה
ערימה גדולה של עיתונים.
אוי, העיתונים האלו, נושא כאוב אצל אבי. אבי, אוהב הסדר, השריש
בנו תכונה זו. אנו, ילדיו, אחרי הרבה ניסיונות עיקשים למדנו גם
להעריך את הסדר. מידי פעם הוא גם התפשר על הנושא הזה. אבי היה
איש רגיש וטוב. הוא ויתר על סדר פה במדף ,שם במגירה, אבל
העיתונים, אוי העיתונים. הוא לא הסכים לגביהם על שום פשרה,
הסכם ביניים או משא ומתן. שום ויתור מכאיב, בשום פנים ואופן.
"למה לא סידרת את העיתונים?" שאל אותי ללא היסוס,תוקפנות נשמעה
מקולו.
"עדיין לא סיימתי לקרוא את כולם." עניתי בבטחה וחשבתי
שנחלצתי.
"תזרוק אותם אחרי שתסיים. אל תהיה כמו ארכיון, תזרוק, תזרוק,"
אמר אבי ביתר תוקפנות.
לרוב אהבתי לקרוא את עיתוני סוף השבוע ומוספים לחג; עמודי
החדשות שעממו אותי, וחיפשתי סיפורים אנושיים, מסעות מרתקים
ומעשיות מעבר לים. החדשות הרגילות הבליחו אלי במשך היום. ידעתי
מי נפצע בתאונת דרכים ואיפה התרחש שוד, אבל המסע למדבריות
אוסטרליה ביתק אותי מעולם המציאות ומשך אותי לעולמות אחרים.
הסברתי לאבי בפרוטרוט את כל הסיפורים, והוא הקשיב לי, למרבה
ההפתעה, למרות שהיה עייף. אין ספק שרצה לנוח, אך לא, הוא הקשיב
לי. הוספתי פרטים, בדיתי חלקם ויפיתי את הסיפורים, אבל שום דבר
מעבר לזה. לבסוף הבנתי שהוא כבר עייף לגמרי.
"אזרוק אותם היום, אל תדאג," הרגעתי אותו. ידעתי שעכשיו יהיה
לו שקט על הלב.
הוא עזב את חדרי.

כל כתבה מספרת סיפור חיים של אדם, נפש בעולם, מעשה שהיה, מסע,
דרך חיים של בני אדם כמונו. הכתבות סיפרו על ארועים שנמצאים
כמטחווי קשת ממקומותינו. צלילים וריחות, לא רציתי לוותר על כל
האוצר הבלום הזה, ומתוך התרסה גזרתי את הכתבות ושמרתי אותם.
הרי כתוב במסכת אבות "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם
שלם".


"המילים הן ווים לתלות עליהם רעיונות" - הנרי וורד ביכר.