"מצטער", מלמלתי לעצמי וקירבתי את הסגריה לשפתיי, המחשבות טסות
במהירות של מטוס סילון, "מצטער שאני רגיל". ניגשתי בפיזור דעת
אל החלון ולקחתי נשימה עמוקה, כזאת שמילאה את הריאות שלי אויר
מזוהם עד שהרגשתי שהן עומדות להתפוצץ. לא שחררתי את האויר,
החזקתי הכל בפנים, מרגיש את העשן והפיח, מרגיש את הזיהום, את
הרעל. דמיינתי כיצד הריאות שלי מפרידות את חלקיקי העשן והפיח
ושולחות אותם במעלה הורידים, אל הלב ואז אל הראש. יכלתי להרגיש
איך העשן מערפל את החשיבה שלי, מסך של עשן סמיך סוגר על
מחשבותיי. זה כבר הלילה השלישי. אני מחכה פה, בחדרון הקטן
והמסריח משתן, כבר שלוש לילות, שלוש לילות מזדיינים בלי שינה.
"הסבלנות משתלמת", הרגעתי את עצמי, "הסבלנות הארורה תשתלם. אל
תשכח למה אתה פה". המחנק ששרר בחדר גרם לי לסחרחורת, גורם
לשולחן ולכיסא המתפרקים, הרהיטים היחידים בחדר, לרקד מול
עיניי. התיישבתי על הכיסא והרמתי את מבטי לתקרה הסדוקה
והחשופה, מחכה שהיא תפסיק לזוז. הסדקים רוקדים וקופצים מול
עיניי, יוצרים צורות משונות. "אפילו התקרה רוצה להתנער ממני",
חשבתי במרירות ושאפתי פעם נוספת מהסיגריה. העייפות הפילה את
מלוא כובדה על עפעפיי, מסרבת להכיר בחשיבות מטרתי. לאט לאט
נשפתי החוצה את העשן, מביט כיצד העשן מתפזר ברחבי החדר בהילוך
איטי. "זה", חשבתי לעצמי והרמתי את הסיגריה אל גובה עיניי,
"אחד ההישגים הגדולים של האנושות. היכולת לאשלייה עצמית.
היכולת להשלות את עצמך שדוקא אתה לא תתמכר. היכולת להשלות את
עצמך שזה בכלל משנה", גיחכתי לעצמי. לאחר מכן פלטתי שיעול
מחורחר כאשר הצחוק התערבב עם העשן בגרון. כשהשיעול נרגע המשכתי
את רצף המחשבות הקטוע, "תראו לי בכלל אחד שיחיה מספיק זמן כדי
לקבל סרטן. צריך יהיה מישהו עם הרבה מזל בשביל זה. אם חושבים
על זה, זה אחד הדברים הטובים היחידים שנשארו, היכולת להתמכר
להרס עצמי. אפשר לבנות ולבנות במשך שנים, רק כדי שהכל יתמוטט
בהינד עפעף. אבל את זה אף אחד כבר לא ייקח ממך, כל מה שתהרוס
יישאר שלך לתמיד". ההרגשה שלי השתפרה. התרוממתי מהכיסא והתחלתי
לשוטט לאורך הקירות המטונפים. הפלתי את בדל הסיגריה לרצפה
ומעכתי אותו עם העקב, אחרי זה סקרתי את הרצפה המכוסה שאריות של
סיגריות. הסיגריות בהחלט מכניסות קצת צבע למקום, ציינתי לעצמי
בסרקזם והמשכתי בצעדיי המדודים. "מאז בריאתו, שאף האדם להגיע
אל האלוהים. מאז ומתמיד הוא רצה לחיות לנצח. אבל האמת היא שאם
תוך מאה שנה לא הצלחת להרוג את עצמך, אז גם נצח לא יעזור",
העייפות השרתה עליי מצב רוח פילוסופי, "עם כל ההתפתחות שלנו,
ה'התקדמות' כביכול, כל מה שהשגנו זה בעצם מגוון גדול יותר של
שמיכות בעזרתן אנו יכולים לכסות את עינינו, יותר אפשרויות
לאשלייה". לפתע הרגשתי כיצד הכעס ממלא אותי, שוטף אותי מכף רגל
ועד ראש. משהו לרגליי השמיע קול התנפצות. כאשר הורדתי את מבטי
פניי השתקפו אליי משבר זכוכית, זכר למראה שהייתה תלויה פעם על
הקיר הנגדי. הרמתי את חתיכת המראה והסתכלתי עליה מקרוב. מתוך
הזכוכית החזירו לי מבט שתי עיניים עייפות ומלאות נימים, אך
עמוק בתוכן משהו הבהיק, אותו ניצוץ שיכל להגרם רק עקב אושר
עילאי או שנאה יוקדת. לא הרגשתי מאושר. הפנים שניבטו אליי דמו
רק דמיון קלוש לפניי, היו אלה פנים זקנות וכועסות, ותאוות נקמה
נשקפה מזוויות הפה המושפלות. נרתעתי לנוכח המראה והשלכתי את
הזכוכית כנגד הקיר. לרגע, ירד גשם של רסיסים. עבר עליי רגע של
בחילה ואז חשבתי, "למה לא בעצם, מה זה כבר משנה?". עיכלתי את
מה שראיתי כרגע וחיכיתי שהבחילה תעלם, השנאה שוב השתלטה עליי,
"זה הכל באשמתם, הם אשמים שאני נראה ככה. צרות המוחין שלהם היא
שהזקינה אותי, היא והטמטום האינסופי שלהם. מגיע להם למות,
לכולם. אבל אני אעשה שהכל יהיה בסדר, צריך רק עוד קצת סבלנות.
רק עוד קצת", עצרתי לרגע ונשענתי על הקיר, לקחתי מספר נשימות
עמוקות. הייתי צריך להרגע לפני שחזרתי שוב למחשבות שנקטעו,
"אבל מה אני כבר יכול לצפות מהם? הם עסוקים מדי בלהשלות את
עצמם מכדי שיוכלו לראות את האמת. אפשר להתנדב לגרינפיס ולהציל
את העולם, או שאפשר להתגייס למשמר האזרחי ולשמור על ילדינו
בזמן שהם ישנים. אבל מי ישמור עלינו מעצמינו, זה מה שאני רוצה
לדעת. בכל מקרה העולם ייהרס, במוקדם או במאוחר. מה הטעם לדחות
את זה? אפשר ללכת ולרחוץ ביצים של צבים נכחדים על אי באמצע
שומקום, או שאפשר לקשור את עצמך אל עץ בן אלף בתקווה שהטרקטור
לא ייקח אותך יחד איתו. אני אישית מעדיף לעשן", בחצי חיוך
סרקסטי הוצאתי סיגריה נוספת והדלקתי אותה. שאפתי באיטיות את
העשן לתוכי כשלפתע קלטתי תנועה בזוית העין, משהו זז בפינה
החשוכה שאור הנורה הקלוש, העצבני, לא הצליח להגיע אליה. עכבר
רחרח את הקירות המטונפים בחיפוש אחר פירורים, עיניו הקטנות
מרצדות מצד לצד בהתרגשות. התקרבתי אליו ללא רעש ומחצתי אותו אל
הקיר בבעיטה, כתם דם קטן הופיע במקום בו גולגלתו פגשה את הקיר.
הבטתי אל העכבר המרוצץ ששכב ללא רוח חיים, "אתה צריך להודות לי
שגאלתי אותך מהחיים האלו", מלמלתי לעצמי. זרזיף דם חלוש החל
זורם מראשו של העכבר, הבטתי כיצד הדם צובע את פרוותו באדום
ומתחיל להתנקז לשלולית קטנה ליד הפגר. הפה שלו היה פתוח למחצה
והשיניים הקטנות והחדות שלו ברקו בחשיכה. שיניו ופרוותו שיוו
לו צורה של מפלצת בעיניי, שמחתי שהרגתי אותו. הוא מת ואני חי,
אני חזק והוא חלש, הרגשתי סיפוק. ניגשתי שוב אל החלון והבטתי
לשמיים, הירח האיר באור חולני מבעד לשכבת הפיח, הכוכבים כבר
מזמן לא קיימים. זרקתי מבט נוסף לפינה בה שכב העכבר ולפתע
שנאתי את עצמי. נזכרתי מה מחזיק אותי כאן שלוש לילות, העובדה
שאני כלום, שאני אפס. בשבילי אף פעם לא הייתה תקווה, אפילו לא
לרגע אחד. היו עוד זמנים שהשליתי את עצמי, האמנתי שעוד אטפס
מבור הייאוש שנכלאתי בתוכו ואגשים את עצמי. 'אגשים את עצמי'.
מטומטם מזדיין, זה מה שהייתי. אבל עוד מעט הכל יישתנה, עוד
מעט...
הפסקתי את רצף המחשבות וניגשתי לשולחן, שלחתי את ידי לרובה
וליטפתי אותו, מגע המתכת הקרה הרגיע אותי. הרמתי את הרובה
ועצמתי את עיניי, מכוון אל נקודה דמיונית במרחק. "פוף", נשפתי
ודמיינתי את הקליע שואט לעבר מטרתו. התיישבתי שוב על הכיסא
שהשמיע חריקה והשענתי את הרובה על הקיר לצידי. עצמתי את
עיניי.

חריקה פתאומית מבחוץ העירה אותי. זרקתי מבט לעבר החלון בבהלה,
הירח עדיין הפיץ בעקשנות את אורו החיוור. בתנועה אוטומטית
תפסתי את הרובה וניגשתי בצעדים עצבניים לחלון. מכונית לבנה
עצרה מול החניה של הבית הקרוב, פח חסם את הגישה לחניה. אדם כבן
שישים יצא מן המכונית תוך גידופים נמרצים, הוא ניגש אל הפח
והדף אותו הצידה בפראות. באותו זמן איזנתי את הרובה בידיי
וכיוונתי אותו לכיוון הזקן. שני הקוים, האופקי והאנכי הצטלבו
במקום בו היה ראשו, הפעלתי לחץ קל על ההדק. הנקודה האדומה
הופיעה על רקתו השמאלי, אדישה ויציבה. מבעד לכוונת שלי הזקן
כבר החל צועד בצליעה קלה לכיוון המכונית. ידעתי שהוא לעולם לא
יגיע לשם. "להתראות אבא", לחשתי לעצמי.