גדלתי פה בחממה בגרות בהדליה,
יצאתי לפגוש את צבא ישראל.
ושם, ברגע לחץ, כמעט תמיד היה
אחד שמביט בתמיהה ושואל:
"תגיד לי - איך זה שאצלי בלב הדופק משתגע,
אובדן עשתונות לפני כל משימה,
אבל כאילו אצלך (איך - איני יודע)
בכיס של הספרים יש עוד נשימה".

אז לא יוצאים לסרט כל שבוע
והחום לעיתים הוא בלתי נסבל
ולמילה כמו ים יש צליל של געגוע,
אבל...

ושמה באורבניה, כולם ממהרים
להספיק, להשיג, למצות את היום.
נוזפים במכונית חונה, נוזפים ברמזורים -
מתי כבר ייגמר לכם הצבע האדום ?
ורק אני מביט סביב כך וחושב:
"לאן כולם ממהרים ?  לאן הם רצים?"
אני רמזור אדום יותר מכל אוהב
כי אז יש את הזמן להסתכל על העצים!

אז לא יוצאים לסרט כל שבוע
והחום לעיתים הוא בלתי נסבל
ולמילה כמו ים יש צליל של געגוע,
אבל -
בכל זאת יש בה משהו, בחצבה.
אצלי במיכלים בלב יש טונה של שלווה.