ושוב, לא מצליח להירדם.
וזה נשמע כל כך פשוט, אבל אני לא מרגיש סבל יותר עז מזה כרגע.
העולם סביבי דומם. ואנשים מתים ממש עכשיו, ואנשים נולדים אל
העולם הזה, ובכל שנייה ורגע השמש שוקעת בנקודה אחת וזורחת
בנקודה שלידה. כל רגע, כל נשימה.
וכל כך הרבה שאלות מתעוררות, ואני מוטרד רק מלהיות מוטרד, ואני
חושב על כך שאני חושב, ואני מודע לכל מה שזז, וכל מה שאני רוצה
זה בעצם להזות קצת.. להרגיש עייף, ליפול ארצה ולהירדם. אבל,
אפילו השאלות נרדמות מתישהו, עוד לפני.
סיגריה ועוד סיגריה, ובפה עולה טעם ישן וקצת מוכר שכנראה
שכחתי. אבל אני, אני. כלום. איך שהריקנות הזאת יודעת לתקוף כל
פעם מחדש, וזה בא והולך ובא והולך... היפר-מורון קוראים לזה
בתיאטרון... גם לי יש חוסר בקבלת החלטות. די, נו.
והזמן, הזמן... רק לזוז הוא יודע. ואני הכי רציתי שיעצור.
בעצם, במצב כזה יש בי כל כך הרבה משאלות ובקשות מהראש או מהלב,
אפילו מהבטן, וכולן כולן לא מתגשמות. פשוט כולן, זה נורא.
אני רוצה שיעצור, והוא ממשיך לנוע. אני רוצה להתמלא, אבל נשאר
ריק. והרעב אוכל את הדפנות שאמורות להגן עלי, והחברה הכי טובה
שלי נרדמת לי בטלפון כשאני צריך אותה שתהיה ערה איתי.
ואני גר לבד בבית. הולך לישון לבד, ואוכל לבד, ומתקלח לבד
וחושב לבד. אבל עכשיו, אני פשוט לא נרדם. ומבחינתי זה כבד,
מאוחר עכשיו.
אז... זהו, נגמרו האותיות, נגמרו האצבעות... רק הראש נשאר חושב
ללא הרף ושוכח כל מה שחשב. אם רק הייתי כותב הכל, איזה ספר
חיים הייתי מוציא לעצמי... מעניין אם זה, היה אולי, מצליח למלא
אותי.
הרי כלום לא מצליח. כמה שחיי הקצרצרים רק יתמלאו ויתמלאו, אני
ארגיש ריק יותר ויותר. זה מכרסם אותך כמו מחלה, זה מתפשט כמו
המים בים ממקום למקום, גדול על הדמיון.
למה... למה אני לא יכול לכתוב אתה כל מה שאני חושב? אני כל כך
רוצה... באמת, לכתוב, ולנגן על הגיטרה שלי כמו שתמיד רציתי.
לכתוב כתיבה מלאה, שתמלא אותי, שתמלא את מי שקורא... אבל זה לא
ממלא אותי, וזה ממילא לא ממלא את מי שקורא. ובכלל, מי קורא...
אז זה דיכאון. ככה קוראים לזה. ואני חשבתי שלחברה שלי יש עצבות
גנטית. טיפש. הרי מי, מי חולה כמוך?! אתה חולה הנפש מספר אחת
בעולם! באמת, תמיד אומרים שהחולי נפש האלה גאונים... אבל מה זה
משנה, הם הרי חולי נפש. הראש שלי חושב אסוציאטיבי, כך גם
הכתיבה שלי תצא... שימו לב.
היום הייתי במקלחת אצל חבר שלי בבית, וכשחפפתי את הראש אז
התכופפתי. בעצם אין לי שיער כל כך, אבל אני תמיד שם הרבה שמפו
ומסבן את הראש ואז את כל הגוף, לפעמים גם במקום סבון... זה
עושה ריח טוב, ומנקה אותו דבר.. לא? ובמשך כל הזמן הזה העיניים
שלי היו עצומות. בכל מקלחת יש לי כמה דקות שאני עם עיניים
עצומות, כדי שלא ישרוף לי. בכל אופן, אז התכופפתי כאילו מישהו
הולך להביא בי עוד רגע, ואז כשקמתי, והייתי עם עיניים עצומות,
אז דפקתי את המרפק, בעצם זו העצם שליד המרפק, בברז. אותו הברז
ממנו יוצא הדוש שאיתו התקלחתי. וואו... זה כאב, כל כך כאב...
אחרי זה הלכתי לעשות מגן בתיאטרון, שלוש וחצי שעות כתבתי עם יד
כואבת.. זה ממש כאב, אני אומר לכם! והנה... יחי ההבדל הקטנטן
בין כאב פיזי לכאב נפשי. ואת שניהם אני חווה... אבל, מה אני
אגיד לכם... יש מסכנים ממני, תמיד היו ותמיד יהיו. ובגלל זה
הייתי פעם כל כך אופטימי. ומשום מה אני כבר לא כזה היום... סתם
עוד בחור, פחות מוצלח מהשאר, שיושב בשעות חמות באמצע הלילה,
דופק האפצ'ים אחד אחרי השני שלא מאפסים אותי,  וכותב מול
המחשב. האמת, שהפעם באמת שיוצא לי לכתוב מה שבא לי... זה אף
פעם, אבל אף פעם לא קורה. תמיד אני כותב עם מטרה מסוימת, עם
איזושהי כוונה. והפעם, אני פשוט כותב מה שבא. ובאמת שלא איכפת
לי כמה שזה משעמם, כמה שזה שטחי וריקני, ואם בכלל יהיה מישהו
אחד שיגיע לשורה הזאת בכל האינטרנט חובר עולם הזה! באמת...
אולי קצת איכפת לי, אבל מה אני אעשה, כזה אני. רק הפעם...
בקיצור... כמה שאני רוצה את זה, לא נראה לי שאני אכתוב עד שאני
אהיה עייף כבר... כמו שכבר אמרתי, שום דבר לא קורה כמו שאני
רוצה...
אני כזה פאסיבי. זה לא יאומן. ויש בי רצון טוב, אני חושב. אני
רק רוצה שלכולם יהיה טוב, שכולם ייהנו. לא איכפת לי להיות מלך
הסאנג'רים שבעולם, העיקר לספק את כל מה שכולם רוצים! אני אכין
לחבר שלי קפה כל בוקר אחרי שקמתי שעה לפניו, ישנתי שעתיים פחות
ממנו, התארגנתי שעה כי אני אוהב את זה ואז אני אשרת אותו כי זה
מה שהוא ביקש. קפה. ואני בחיים לא אגיד לא. בחיים. ואם באמת
מישהו שמכיר אותי הגיע לשורה הזו, הוא יודע את זה. תחשבו רגע,
מתי אי פעם אמרתי למישהו לא? אה, מתי?! אם שואלים אותי אם בא
לי להיפגש, או אם רוצים שאני אכין אוכל או משהו לשתות, אם
רוצים שאני אכתוב משהו בשביל מישהו או אסע לאנשהו לעשות משהו
ומה! הכל אני אעשה בשביל העולם הזה, הכל... באמת, פשוט הכל.
אני ארד למישהי עם כוס שלא נשטף שבוע, אני אכסח ת'דשא לשכנים
שלי שגם ככה יש להם דשא ירוק יותר, בחינם כמובן... אני אעבוד
כל החופש בקפיטריה בבריכה ואחלק ארטיקים חינם כי הילדים חמודים
והכוסיות הן כוסיות, אני אלך לישון מאוחר בשביל לעשות משהו,
בשביל מישהו... ועם כל זה, אני עדיין מרגיש ריק. אני עדיין
מרגיש מיותר, אני מרגיש שהשאלה 'מתי בפעם האחרונה עשית משהו
בשביל מישהו' תקפה אלי יותר מלכל אחד אחר. כי אין בי רצון יותר
מלתת עוד ועוד עד שאמות. באמת.
לפעמים זה פוגע בי, אולי אפילו כל רגע ורגע... אני לא עושה שום
דבר לעצמי, שממלא אותי. ומה יותר חשוב מזה? אה, מה?! אני בטוח
שכולם יסכימו איתי שבן אדם צריך לעשות משהו בשביל עצמו, שימלא
אותו? איזה תחביב רציני שישאיר חותם, או איזו טיסה ארוכה עם
חוויות שלא נגמרות... משהו, חייב להיות כזה!
ומה שהכי לא בא לי, זה שמישהו יקרא את זה ויחשוב שיש לי בעיה,
או שאני חולה נפש... אני באמת לא יודע מה אני, לא משנה איך זה
נראה כלפי חוץ...
עכשיו אחותי הגיע... היא הייתה בפאסליסיטי עם החבר שלה...
האמת, ששלחתי לה קודם הודעה שאני לא מצליח להירדם ומעניין אם
היא תבוא עכשיו לבדוק... הנה היא באה... אז, בכל אופן...
מה...
היא פשוט נכנסה לחדר פה ולא יכולתי להמשיך לכתוב... בכל אופן,
היא הצליחה לשכנע אותי... אני פשוט אקרא ספר. אני רק מקווה שזה
לא ימשך עד שיהיה אור אחרת אני בכלל אכנס לדיכאון טוטאלי...
טוב, אז... תעתועים. זה של ריצ'ארד באך, זה שכתב את ג'ונתן
לווינגסטון השחף. התחלית לקרוא אותו שבוע שעבר... אני אמשיך
עכשיו עד שאתחרפן. מקווה לקום בבוקר,
אורן.