אתם רואים אותי ככה וחושבים לעצמכם - איך בנאדם מגיע למצב כזה?
כ"כ הרבה פוטנציאל, בחור כזה מוכשר, כולם היו בטוחים שאני אגיע
הכי רחוק שאפשר. והכל בגלל בחורה? זה מה שעומד לכולם על הלשון
כששומעים את הסיפור שלי - בגלל בחורה.

זו הייתה הלוויה עצובה נורא, המון אנשים - איך לא עם בנאדם
כזה, אני לא חושב שראיתי אי פעם מחזה כזה - כ"כ הרבה אנשים
שותפים ביחד לאותו כאב עמוק וחד.

בפעם הראשונה שראיתי אותה לא העליתי על דעתי שיהיה בינינו
משהו, אפילו לא הסתכלתי עליה באופן שאני בד"כ בוחר את "הטרף"
הבא שלי. אני בדיוק נפרדתי מחברה שלי אחרי קשר די רציני וארוך,
ישבתי בפאב עם חברים והרצנו צחוקים בפעם המי יודע כמה על כל
הפעמים שהיינו משתכרים - החל מהטיולים השנתיים בביה"ס ועד לפעם
שנסענו לת"א אחרי שמכבי הפסידה את אירופה, שתינו כמו מטורפים
מכל מה שבא ליד ולמחרת בבוקר התעוררנו על חוף הים כשאני לובש
את התחתונים שלי מעל הג'ינס, חבר שלי עם חולצה רומנית משובצת
שעד היום לא ברור מאיפה היא הגיעה וחבר אחר שלי מצאנו שרוע
בקצה השני של החוף לובש חזייה.
כשירדן נכנסה לא הקדשתי לה תשומת לב מיוחדת, היא הגיעה עם כמה
חבר'ה מהברנז'ה הירושלמית אבל אף אחד לא חבר קרוב - חברים של
חברים, הם התיישבו בשולחן לידנו והתחילו לדבר ואז אחד מהם הציג
לנו אותה - חברה שלו כבר כמעט שנתיים, עברה ממש לא מזמן לי-ם
ממושב קטן במרכז. האמת שישר קלטתי עליה שהיא לא מקומית הייתה
לה פוזה רצינית עליה, של אחת שיודעת טוב טוב מה היא שווה
ושכדאי מאוד שכולם ידעו את זה גם, בניגוד לפוזה הרווחת בקרב
בנותינו של 'אני תופסת מעצמי נורא למרות שאפילו לי לא ברור
למה'.
שבוע אח"כ הסתבר שהיא מתחילה למלצר בפאב שגם אני עבדתי בו. ממש
מהר נהיינו חברים טובים ובכלל היה לה כשרון מדהים להיות
בעניינים בכל מקום ודי מהר היא הפכה להיות בורג מרכזי בקרב
אנשי הלילה בעיר.
אני לא יודע מה בדיוק זה היה אבל פשוט הרגשתי שאני יכול לספר
לה הכל, כל הדברים שעשיתי וחשבתי, שאף אחד אחר לא ידע - היא
שמעה ממני. היא גם הייתה היחידה שלקחה ברצינות את מה שהוא אמר
לי - "הנביא המטורף" הוא היה מכונה בעיר - גבר כבן 60 שהיה
מסתובב בעיר לפעמים, לא יושב בשם מקום, פשוט הולך והולך עם
סיגר כבוי בידו, זקן גדול ולא מסודר, שיער לבן/ אפור פרוע
וממלמל משפטים חצי לעצמו חצי לסביבה.
הסתובבנו במרכז כמה חבר'ה, עברנו ליד כיכר ציון ופתאום הוא
ניגש אליי, תפס אותי בחולצה, הסתכל לי בעיניים ובמבט עצוב אמר
בקול רך: "חבל יכולת להצליח כ"כ אבל מאוחר מדי, אתה תתאהב והכל
ייגמר לך - כל הסיפורים, כל המחשבות, כל הדמויות - הכל יאבד
לך, וזאת תהיה רק ההתחלה", הוא שתק שנייה ואמר שוב "חבל" ועזב
אותי והלך.
כולם מסביב התפקעו מצחוק ורק ירדן תפסה אותי בצד ושאלה "מאיפה
הוא יודע שאתה כותב? דיברת אתו פעם?" הנהנתי בראשי לשלילה,
"תזכור את מה שהוא אמר לך, אני..."
"בחייך הוא סתם מטורף", קטעתי אותה, "מה את מתייחסת אליו?"
"אתה חשוב לי מאוד", היא הסתכלה לי עמוק בעיניים, זה היה שבוע
אחרי שהתנשקנו בפעם הראשונה וכל פעם שהיא הייתה מסתכלת לי עמוק
בעיניים הלב שלי היה דופק כמו מטורף עד שהייתי צריך להישען על
משהו כדי לא לקבל סחרחרת. "יש לי הרגשה רעה בקשר למה שהוא אמר,
אני יודעת שזה נשמע טיפשי אבל... פשוט אל תשכח את מה שהוא אמר
לך".
עברו כבר שלושה שבועות מאז המקרה ההוא וחודש מאז שאני וירדן
התחלנו להיות יותר מסתם ידידם קרובים. כמובן שלא יכולנו
להיראות ביחד בחוץ כי היא הייתה עם החבר שלה ההוא אבל מדי פעם
היינו מוצאים לנו קצת זמן לבדנו וברגעים המעטים ההם היה לי ממש
כיף, התגעגעתי להרגשה הזאת למרות שידעתי שאני הולך ליפול בסוף
כי לשנינו היה ברור שאנחנו בחיים לא נסתדר ביחד ובנוסף ידעתי
שלמרות הכל היא אוהבת את חבר שלה. ואני כבר שכחתי לגמרי מהזקן
ומהשטויות שלו.
בגלל שהייתה לי תקופה עמוסה קצת של עבודה וכל מיני סידורים לא
יצא לי לשבת ולכתוב כמו שנהגתי לעשות תמיד - הייתה תקופה
שהייתי כותב - סיפורים קצרים וארוכים ושירים וסתם מחשבות, כמעט
כל יום ופתאום יותר מחודש וכלום וגם כשפתאום ישבתי לנסות
ולכתוב משהו לא בא לי שום דבר לראש. אבל אז לא ייחסתי לזה שום
חשיבות מיוחדת - היו לי באותו זמן הרבה דברים על הראש - בדיוק
קניתי אוטו חדש וחיפשתי דירה כדי שאני אוכל לעוף מהחור שגרתי
בו והיו קצת בעיות ועבודה וכמובן כל הקטע הזה עם ירדן, בקיצור
המוח שלי היה די טרוד. אבל פתאום בשבת אחת שפיניתי לי קצת זמן
איכות עם עצמי, עברתי על המחברת שלי וגיליתי שעברו יותר משלושה
חודשים מאז כתבתי בה לאחרונה ושמתי לב שבקרוב מגיע תאריך היעד
שהבטחתי לעצמי שאני מסיים את הספר הראשון שלי. חוץ מזה שידיד
של אימא שלי שהוא מו"ל קרא קצת חומר שכתבתי והבטיח לעזור לי
להוציא אותו אם הוא יראה שאני רציני בנושא.
התקשרתי לעבודה, לקחתי כמה ימי חופש בגלל "אירוע משפחתי קריטי"
פינקתי את עצמי ב"פיילוט" חדש, כמה בקבוקי קרלסברג להרטיב את
המוח והרבה הרבה מרלבורו לייט ואמרתי לעצמי שאני ננעל בבית עד
שאני מסיים לכתוב לפחות מחברת אחת.
ישבתי וניסיתי ומחקתי וכתבתי - שוב ושוב מחקתי ו... אחרי כמעט
יום שלם שעבר הדבר היחידי שכתבתי ולא מחקתי היו כמה הודעות
טקסט ששלחתי לירדן כי השתדלתי להתנזר גם מהטלפון והיא קצת דאגה
כשהיא שמעה על ה"אירוע המשפחתי".
ניסיתי לראות טלוויזיה ולשמוע מוסיקה כדי לנסות לקבל השראה,
הבירות והסיגריות כבר התחילו להיגמר אבל המוח שלי נשאר יבש כמו
הבדיחות של שבי זרעיה...
עכשיו, אולי זה נשמע קצת טיפשי אבל בשבילי הכתיבה היא חלום
ואחד הדברים היחידים שבאמת חשובים לי ככה שהעניין די הלחיץ
אותי והרגשתי שאני חייב לדבר על זה עם מישהו. נפגשתי עם ירדן
בערב, הלכנו לנקודה הסודית שלנו - שנינו אהבנו לקרוא לה כך
ונשבענו אחד בחיים של השני לא לגלות על המקום הזה לאף אחד אחר,
התגעגעתי אליה מאוד האמת, וזה קצת השכיח לי את כל עניין מחסום
הכתיבה. אחרי ששאפתי עמוק את הריח שלה לתוכי והרגשתי אותו זורם
לי במחזור הדם, הרפיתי מהחיבוק והתיישבנו ודיברנו. נזכרנו בכל
מיני דברים שעשינו ביחד ואיך התנשקנו בפעם הראשונה כששנינו
היינו קצת מסטולים והיא לא האמינה לי שאני המנשק הכי טוב שהיא
הכירה אז פשוט נישקתי אותה בלי לחשוב פעמיים, ואני לא יודע אם
הוכחתי לה משהו, אבל היא בכל אופן הייתה הנשיקה הכי טובה
שהייתה לי. אז פתאום נפל לי האסימון - וקלטתי שמאז הנשיקה ההיא
לא כתבתי יותר.
סירבתי להאמין שהזקן צדק, יותר מזה, לא רציתי להאמין שמדבר כ"כ
טוב כמו ירדן יכול לקרות משהו כ"כ רע. החלטתי להוכיח לעצמי שזה
סתם משבר קטן שיעבור ולשבור את מחסום הכתיבה שלי. חזרתי לחדר
ושבועיים שלמים של ניסיונות כושלים עברו עליי ללא שינה וכמעט
ללא אוכל ושתייה. ישבתי בכל תנוחה אפשרית, מנותק לגמרי
מהסביבה, את הטלפון ניתקתי, נעלתי את הדלתות בכל המנעולים
שהצלחתי להרכיב עליה וסגרתי את כל החלונות בדירה - חוץ מחלון
אחד בשירותים כי יש גבול לכל דבר.
בכל הזמן הזה שהייתי נעול בדירה, גיליתי שאני לא מסוגל להתמקד
לאורך זמן ומאבד מהר מאוד את קו המחשבה. וככל שעבר הזמן ראיתי
שכמה שאני מתגעגע יותר לירדן יכולת הריכוז נפגעת עוד יותר.
אז הבנתי לאיזה בור נפלתי וכמה קשה פגע בי הקשר/לא קשר עם
הבחורה המדהימה וההרסנית הזו. הוצאתי את התמונה שלה מהארנק
שלי, נישקתי אותה, ניגבתי דמעה מזווית העין והחלטתי לשים קץ
לכל הסיפור הזה.
לסוף טראגי - להמשיך לקרוא כאן, לסוף אחר לדלג לקטע הבא...
במשפט טען העו"ד שלי לאי שפיות זמנית, הגיע פסיכולוג אחד
שהסביר את המשמעויות של אי שפיות זמנית ומה שהיא יכולה לגרום
לך לעשות. בסוף הגיע תורי לתת עדות, סיפרתי להם הכל בלי להסתיר
דבר, אחרי מה שעברתי, כלא נראה לי כמו קייטנה, סיפרתי על איך
שהכרנו ואיך שבילינו ועל ההסתגרויות שלי בבית כשלא הצלחתי
לכתוב ולבסוף על הפגישה האחרונה עם ירדן, איך הגעתי לדירה שלה
- כולי פרוע ומדובלל והיא נבהלה נורא אבל ניגשה אלי וחיבקה
אותי חזק - חזק, ושאלה מה קרה ולאן נעלמתי לה והתחילה לבכות
לחזה שלי תוך כדי חיבוק. אז הפסיקה והסתכלה לי בעיניים עם
עיניה המדהימות העיניים שכישפו אותי.
נישקתי אותה - נשיקה ארוכה ומלאת תשוקה ואהבה ואז החלו להתהדק
אצבעותיי על צווארה הרך - חזק יותר ויותר, והיא לא צרחה ולא
ניסתה להתנגד, רק הסתכלה עליי במבט עצוב כ"כ שלעולם לא יימחק
מראשי. שלחו אותי לטיפולים פסיכיאטריים במוסד סגור. אחרי כמה
שנים שיחררו אותי - אמרו שאין כבר מה לעשות איתי ושאני לא
מסוגל לפגוע בזבוב. עברו הרבה שנים מאז, מעולם לא חזרתי להיות
מה שהייתי לפני-כן. היום, אם אתם מסתובבים באזור מרכז העיר
ירושלים, אולי תראו אותי עובר ליד כיכר ציון - בגדים מרושלים,
שיער פרוע, זקן מדובלל ומרלבורו לייט כבויה בידי - מהלך וממלמל
דברים - חצי לעצמי חצי לסביבה - בכל מקרה אל תטרחו לקרוא לי,
בכל מקרה לא אענה.

לסוף מעצבן - נא להמשיך לקרוא מכאן, לסוף אחר יש לדלג לקטע
הבא...
עבר המון זמן מאז, לא שזה שינה משהו - ירדן מעולם לא יצאה לי
מהראש, בכל שנייה ודקה, ביום ובלילה בערותי ובשנתי - הפנים שלה
תמיד מרחפים לי מול העיניים, הנפש שלי היא שלה וכבר מזמן
השלמתי עם כך - אין טעם להילחם מלחמות אבודות. על הכתיבה לא
רציתי לוותר וניסיתי להמשיך לכתוב פעמים רבות מאז, אבל מעולם
לא הצלחתי לסיים את הסיפורים עד הסוף - נראה לי שגם הפעם זה
קורה...

לסוף הפחות טראגי - נא להמשיך לקרוא מכאן, לסוף אחר נא לדלג
לקטע הבא...
לא רציתי לעשות את זה אבל כבר לא שלטתי בעצמי, ידעתי שכך זה
צריך להיות ואין ברירה אחרת. בצעד נחוש ניגשתי לדירה של ירדן.
כשהגעתי לדירה בדיוק ראיתי את חבר שלה נכנס לרכב שלו ונוסע
משם, הדלת הייתה פתוחה, נכנסתי פנימה וראיתי אותה יושבת על
הרצפה ובוכה. כשראתה אותי היא הפסיקה לבכות לרגע, רצה אליי,
חיבקה אותי והמשיכה לבכות עם קצת יותר מוטיבציה. בין רגע הלב
שלי נמס - ואני הרי ידעתי שכך זה יהיה. היא סיפרה לי שהיא
נפרדה מחבר שלה ושבשבועיים האחרונים חסרתי לה נורא והיא הבינה
שהיא לא יכולה בלעדי ושהיא אוהבת אותי ורק אותי. חיבקתי אותה
חזק אלי והרגשתי שלם לגמרי באותו הרגע - כאילו כל החיים שלי
היו פאזל שרק עכשיו השלימו לי בו את החתיכה החסרה.
מעט אחרי שהתחתנו, גילו לירדן סרטן. הרופאים לא נתנו לה הרבה
זמן. ולאחר 5 חודשים - שכל יום היה שיא חדש של כאב וצער היא
נפטרה.
אחרי ההלוויה חזרתי הביתה וכתבתי את הסיפור הזה - זו הפעם
הראשונה שכתבתי משהו מאז שהכרתי את ירדן וכל מילה שאני כותב,
כל מחשבה - דוקרת לי בלב כמו אלף מסמרים. אבל אני רוצה שזה
יכאב אני לא רוצה להשתחרר מכבלי האהבה האלו. אני יודע שמהיום
אני אמשיך לכתוב - לכתוב על ירדן. כי כשאני כותב עליה אז לכמה
רגעים אני יכול לראות אותה מולי - יפה וזוהרת, מלטפת ונעימה
ושלי...

לסוף שמח - לכו לראות סרט אמריקאי.