"אני יושב מולך, אתה חושב שאני משוגע, ואתה לא מבין את מקור
שגעוני. אני יודע שאני משוגע, ובכך אני משוגע מבין המשוגעים,
האחרים לא יודעים להבחין בין מציאות לדמיון. עד לפני 7 שנים
הייתי אדם רגיל, כמוך, נחשבתי אז לנורמאלי. שרשרת אירועים
שעליהם עוד אפרט למכביר בהמשך, גרמה להשתגעותי, זהו גורלי! אתה
מאמין בגורל ד"ר?"

"לא, אבל מדוע אתה משנה את הנושא?"

"אני לא משנה את הנושא, שאלה זו היא חלק מההקדמה לסיפור שאני
עומד לספר לך עכשיו. הקדים את סוף הסיפור ואומר לך שאני מאמין
בגורל. אל תסתכל אמונה זו בשלילה, לפחות אני יודע שלא אמות
בגיל צעיר, כי זה גורלי. אני יכול לקפוץ מהחלון עכשיו, אני
אשבור את עצם הזנב אך אמשיך לנשום. אני יכול ללכת בשדה מוקשים,
להתפוצץ אפילו, אבל אני לא אקבר באדמה, זה גורלי. אני סובל
ואני לא יכול ללכת מהעולם. אל תדאג ד"ר, אני לא אנסה להתאבד,
אני יודע שאני אכשל, אין אפילו טעם לנסות, רק אגרום לעצמי מום
שאותו אשא לשארית חיי."

"מה גרם לך לחוש בצורה כזו?"

"מצטער שסטיתי מהנושא זה קורה לי הרבה כשאני מדבר על מה שקרה
לי, אני אספר לך את הסיפור ואז תבין את תחושותיי, ואם אני סוטה
שוב מהנושא אז תפסיק אותי."

"טוב"

"היום אני בן 38, אדם ערירי ולא חברותי במיוחד, אך לא כך היה
לפני 20 שנה עת הייתי בן 18. נסעתי עם שלושה חברים אל דירה של
חבר אחר שלנו, שמו היה רן. הוריו היו בטיול בחו"ל, אז הוא
הזמין לביתו מספר חברים וחברות. הוא סיפר לנו בהתלהבות על
ארגזי הבירה שרכש, בירה ממגוון סוגים, מהנפוצה ביותר ועד
המיוחדת. וכדי להלהיב את המוזמנים עוד יותר הוא הוסיף ואמר
שמצפה לנוכחים במסיבה הפתעה. רף הציפיות וההתרגשות במכונית היה
גבוה. אני ציפיתי לפגוש את דנה בחורה שהייתי דלוק עליה באותה
תקופה, קיוויתי שאחרי כמה בירות יהיה לי יותר קל להציג בפניה
את רגשותיי. יניב, שחזר מטיול בקניה, ציפה בכיליון עניים לראות
את כל החברים שלא ראה בשלושת השבועות הקודמים. הוא רצה גם
להרשים בחורות פתיות, בסיפורי הגבורה, שאת רובם ככולם לא חווה
בקניה. השניים האחרים, דן ואלי, גם היו משולהבים ובעלי ציפיות
גבוהות אולם לא מכל סיבה מיוחדת, וגם אם כן אין היא חשובה
להמשך הסיפור.
הגענו ליעדנו, שממה, אין שום רכב בחניה הצמודה לבית וגם שום
מוזיקה לא בוקעת מין הקירות. תהינו אם הקדמנו הגעתנו יתר על
המידה. בכל אופן נכנסו. רן קידם אותנו בברכה, ואמר שהאחרים
דופקים איחור אופנתי, הם בוודאי יגעו בעוד עשר דקות אמר ולא
האמין. הוא הציע לנו קצת מהבירות ומהכיבוד. עברה שעה, ומאחר
שהבנו שאף - אחד יותר לא מתכוון להגיע בתחלנו לחפש ריגושים, או
סתם מעללים מעניינים, כדי להעביר את הזמן.רן הוציא מכיסו
קופסאת סיגריות מחברה לא מוכרת, ואמר שהוא תכנן לשמור אותה
לכשעוד אנשים יגיעו, אבל מאחר ואלו כבר לא יבואו אנחנו זכינו
בכל החפיסה. רן טען שהסיגריות האלה אינן רגילות ושהן יגרמו לנו
להרגיש טוב יותר. יניב הזדעף וצעק, שאין צורך בדרמות כולנו
גדולים וממבינים במה מדובר הוא המשיך, מדובר בג'וינט. הוא
הוסיף שהוא עישן כאלה הרבה בקנייה ושהמלצתו חמה, אני זוכר ת את
מילים שלו במדיוק, הוא אמר זה בכלל לא מסוכן כמו מה טוענים
בפרסומות. ובכן, השטן הנורא היה בחוץ ומכיוון שכולנו הינו
מבושמים מהבירות אף אחד לא התנגד. מאושרים מתמיד חיפשנו מה
לעשות, באין ברירה, איני זוכר מי הציע, שחקנו אפילו אמת וחובה.
האמיתות ששמענו היו פיקנטיות והחובות היו מעניינות אבל שום דבר
לא נכרת בזיכרוני. בעצם שום דבר, חוץ מחובה אחת שנתנו
לאלי..."

"סלח לי, אבל ביקשת ממני לעצור אותך כשאתה סוטה מנושא. סיפרת
לי עד עכשיו סיפור נוגע ללב על חבורת צעירים פרחחים. איך זה
השפיע על מה שאתה מרגיש היום?"

"אני יודע שזה ניראה כאילו אני סוטה מהנושא, אך האמן לי ד"ר,
אני לא! אני בידוק עכשיו מתחיל לספר לך את החלק הקשור להיום
ולגורל. הייתי חייב לספק לך את כל ההקדמה הזו כדי שתבין באיזה
מצב שטוטניקי היינו, רק כך תוכל להבין את הנהגותינו התמוה
שגררה את שגעוני הנוכחי. תן לי להמשיך בבקשה."

"טוב, אני אשתדל לא להפריע."

"איפה היינו, אה כן, החובה של אלי, דרשנו ממנו שישתה 3 בקבוקי
בירה ברצף בלי הפסקה. הוא מיד הסכים והחל לגמוע מהבקבוק. ספרנו
בקול, אחד שניים, את השלשי הוא כמעט ולא סיים, אבל בכל זאת
צעקנו שלוש.  כמובן שמייד בתום החובה הזו הוא הרגיש מסוחרר,
הוא גם רצה לקום וללכת להתפנות. הוא ניסה לקום אך התקשה, לאחר
שהשלפוחית הלוחצת לא אפשרה לו לוותר הוא ניסה ביתר שאת לקום,
הוא נכשל מספר רב של ניסיונות. בשלב כשלהו הצליח לקום אך מייד
נפל ארצה והחל לפרפר ולפרכס. בדיעבד הסתבר שאלי חלה במחלה
מסוימת שהצריכה נטילת תרופות שהשילוב שלהן עם האלכוהול והסמים
קטלני. לא ידענו נפשנו מרוב פחד. רן החל למלמל שהוא רצח את
אלי. דן התקרב אל הגופה אחוזת התזזית וחיפש בצווארה את הדופק,
לאחר בחינה ארוכה הוא צעק שאלי חיי אולם הוא בקומה וציווה עליי
לקרוא לאמבולנס, אני זוכר עד היום את הפרצוף אחוז האמוק של דן.
התחלתי ללכת לכיוון הטלפון ואמרתי, אני עדיין לא מאמין שאמרתי
את זה, שזה לא רעיון טוב שנלך עם אלי במצבינו לביה"ח. רן הבוכה
צעק עליי שאין מה לעשות שאנחנו רצחנו אותו ועל זה באמת מגיע
לנו להירקב בכלא. לפתע יניב הציע הצעה, שלאדם שפוי תראה נטולת
כל יסוד בעליל. הוא אמר שבאחד הטיולים שלו בקניה הוא עבר בכפר
של שבט מסוים, הוא ראה שם את כל הכפר יושב מסביב לגופה וכל אחד
במעגל עצם עניים. יניב שאל את המדריך למעשיהם, זה ענה לו שבכל
פעם שמישהו מת, הם מתיישבים כך עוצמים עניים ומדמיינים את יום
מותם. לפי אמונתם אם הנפש לא יצאה לגמרי מהגוף אז היא רואה את
החזיונות, מה שמפחיד אותה וגורם לה לחזור לגוף ממנו יצאה. יניב
הציע שאנחנו גם נפחיד את הנפש מלצאת מהגופה.
התיישבנו סביב גופו של אלי. עצמנו עניים כל אחד דמיין משהו.
אני בדמיוני ראיתי את עצמי זקן, הייתי מעריך שהאדם שראיתי היה
כבן 70. האדם שאמור להיות אני העתידני היה לבוש בחולצת משוגעים
שכוב על הרצפה בחדר מרופד שצבע קירותיו צחור. מזכיר לך משהו?"

"אותך היום? אבל אינך זקן, אינך לובש חולצת משוגעים ואינך נמצא
בבידוד."

"כאילו שאתה לא יודע שאם אני אמשיך בנתיב הזה לשם אני אגיע.
לאחר שתיים שלוש דקות שאני מסתכל על גופתי פתחנו עניים. מצבו
של אלי עדיין היה קשה כמות שהיה לפני הטקס האפריקני. דן התקרב
אל הגופה שוב, ברגע שהוא נגע בצאוורו נפערו עיניו של אלי, שדחף
את דן מעליו. כולנו התרגשנו והתחלנו לבכות, לא האמנו שזה
הצליח, לא האמנו שהטקס האללי המוזר הזה הצליח. אלי לא הבין מה
אנחנו רוצים ממנו. ניסינו לתחקר אותו לשאול אותו מה הוא זוכר,
מה הוא ראה מה הוא הרגיש, אולם הוא לא ידע מה להשיב לחקירתנו.
מאחר וכולנו עדין היינו מפוחדים מאוד נרגשים ובנוסף לכך עייפים
החלטנו לשים קץ לערב זה וחזרנו איש איש לביתו, כולל אלי."

"בגלל זה, אתה חושב שהיום את משוגע? זה שיגעון לחשוב כך!"

"בגלל זה אני בטוח שאני משוגע, אבל החיפזון מהשטן, ד"ר, יש לי
עוד הרבה מה להשמיע לך. יום למחרת כשנפגשנו שוב, דן סיפר לי
שהוא לא הצליח להירדם כל הלילה שנותר. הוא כל הזמן ראה את יום
מותו. הוא תיאר לי את הסיוט, הוא חייל לבוש מדי צה"ל כשלפתע
נשמעת ירייה. צלף הרג אותו, הוא לא הצליח לזהות את מדי הצלח אך
ידע שאינם ישראלים. דן המבוהל הרגיש שהוא הולך למות. לאחר כמה
זמן החליט לטייל בעולם, להספיק לראות כמה שיותר לפני שימות.
מסיבות מובנות הוא לא התגייס לצבא בנימוק סעיף נפשי. לאחר
כשנתיים הביטחון חזר אליו, וכך גם השפיות. כנראה שהגורל חזק
יותר מהכל, הוא נרשם לחוג למשחק בבן צבי, סיים בהצלחה, ונחשב
לעילוי. אני והוא שמרנו על קשר, מידי פעם התעדכנו מה קורה
בחייו של רעיהו. בכל אופן לפני 7 שנים הוא סיפר לי על סרט
מלחמה שהוא נתבקש להשתתף בו. הוא היה מיועד לשחק מ"פ גולני
שנלחם במלחמת יום כיפור. הוא סיפר לי על החששות שלו ללבוש
מדים, ואני דרבנתי אותו לא לוותר. הוא בעצתי השתתף בסרט,
ובמהלך אחת הסצנות שחקן לבוש מדי הצבא הסורי, היה אמור לכוון
רובה אל דן לרות ולפספס. בכל אופן, מישהו, החליף את כדורי הדמה
ברובה, והצלף הסורי פגע בדן והרגהו. אתה קולט בדיוק כפי שאמר,
עד היום המשטרה לא פענחה מי החליף את הכדורים ברובה של השחקן.
ואגב אורחא, לפני שלוש שנים הסרט הזה יצא לאקרנים שם זכה
להצלחה מרובה. עכשיו אתה מתחיל להאמין בגורל?"

"בהחלט סיפור מדהים, אבל?"

"זה לא הכל, לא רק שדן החבר הכי טוב שלי, מת בדיוק בצורה שהוא
טען שימות. שבוע לאחר מכן קראתי ידיעה בעיתון על טייס ישראלי
שהתרסק בקנדה, ידיעה זו הזכירה לי מייד את סיפור מותו של רן.
מייד חיפשתי את מספר הטלפון של הוריו בספר טלפונים, התקשרתי
והתברר לי שאכן מדובר בו. ככל הנראה, מישהו חיבל במנוע של
מטוסו, ולאחר טיסה קצרה החל לצלול אל עבר אובדנו הידוע מראש.
המחבל מעולם לא נמצא.
רציתי להזהיר את יניב, לא ידעתי אז איך הוא הולך למות הוא
מעולם לא הסכים לחשוף את גורלו בפנינו. חיפשתי אותו, התקשרתי
להוריו, לחברים משותפים ואפילו שכרתי בלש פרטי, לבסוף מצאתי
אותו. הוא חיי בדירה שכורה בת"א, חיי בקומונה, נראה שבר כלי,
עיניו היו אדומות וגופו השדוף היה מחורר. הוא לא זיהה אותי אבל
אחרי שדיברתי איתו קצת הוא אמר שהוא נזכר בי. סיפרתי לו את אשר
קרה לדן ורן, הוא נשאר אפאתי, לדעתי הוא היה מסטול. בכל אופן,
אמרתי לו שחייו בסכנה, שהוא הולך למות. בקשתי ממנו שיספר לי על
מה הוא חלם במעגל במסיבה. הוא ענה לי ואמר שהוא מת כבר, המצב
שבו הוא היה הוא מוות, הוא סיפר לי שהוא מכור לסמים קשים שניסה
תהלכי גמילה רבים ולא הצליח.  בסוף הוא זרק מילה בקשר למסיבה,
אני חלמתי שאני אמות ככה! זה מה שהוא אמר.
הבנתי שהוא מקרה אבוד אבל בכל זאת ניסיתי לשנות את הגורל, לא
רציתי להיות משוגע, ולא רציתי שגם הוא ימות. לקחתי אותו תחת
חסותי, הוצאתי אותו מהחורבה ההיא, שמתי אותו בתוכנית גמילה,
ניסיתי להוציא אותו מהבוץ. בתקופה לא קצרה באמת הרגשתי שאני
מצליח, הוא בצעדים קטנים  ניגמל. יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי
אותו שוכב שמוט על הרצפה עם חסם עורקים על ידו השמאלית, ומזרק
בידו הימנית. הוא כבר היה ללא רוח חיים. לא הבנתי, ועד היום
איני מבין מאיפה המזרק הגיע, זה ניראה ממש כאילו מישהו שתל לו
את זה שם. הרופאים טוענים שהוא לקח סם שלא מוכר להם, סם ממריץ
מאוד שגרם להתפוצצות העורק הראשי.
זהו זה סוף הסיפור שלי."

"אז אתה חושב שאתה תסיים בבית משוגעים בגיל 70?"

"שמע, אני יודע מה ראיתי, אבל עדיין יכול להיות שאני אשחק
בסרט, משוגע בן 70 ואז פתאום אחטוף התקף לב, או שבפורים אחד
טרף דעתי ואתחפש לאחד כזה ומישהו יירה בי!"

"מה קרה בסוף עם אלי?"

"אין לי מושג, לדעתי הוא בכלל יודע מכל הסיפור הזה."

"אוקיי, כחלק מהטיפול אני נותן לך מרשם לכדורי הרגעה, וחוץ מזה
לאחר שתירגע קצת נכניס אותך לבוש בגדי משוגעים מאופר כמשוגע
לאחד מהחדרים המרופדים שלנו כאן. אנחנו נשמור עליך ואם נראה
שאתה הולך ללקות בהתקף לב נציל אותך. אנחנו נעשו זאת, בשביל
להוכיח לך שאין כזה דבר גורל, והמחשבה על כך רק מלבה את
שיגעונך."

כמה ימים מאוחר יותר נכתב בעיתון שמשוגע נפטר מחנק עקב נטילת
כדורים מורעלים. החשוד הוא הפסיכיאטר המטפל בו ד"ר אלי
רוזנבאום. בכתבה נכתב שאלי אינו כופר באשמות ואינו מודה בהן.
כמה ימים לאחר פרסום הכתבה הזו נפטר בבית המשפט כאשר הובע
להארכת מצערו. הוא נשמט מידיהם של השוטרים שאחזו בו והחל לפרכס
על ספסל הנאשמים. הנאשם השאיר מכתב.

"לכל המעוניין, אני אלי רוזנבאום מודה בהאשמות המיוחסות אליי
לגבי רציחתו של מר ז.  אני ארצה ליידע את כל הנוגע בדבר שבמהלך
חיי השאולים, רצחתי עוד שלושה אנשים.
אני רצחתי את רן סלע שלכאורה נספה בתאונת מטוס בקנדה, אני
רצחתי את השחקן הנודע דן שם טוב, שנורה במהלך הסרטת סרט, ואני
מי שהביא ליניב מוש, את החומר הרעיל שהרג אותו. איני מצטער על
מעללי. ארבעת האנשים האלה היו חבריי.
כל הקורא מכתב זה יירצה לדעת את מניעי, ובכן הארבעה עשו עמי
חסד גדול בעבר, הם מנעו מנשמתי לפרוח מן הגוף. הם השתמשו בטקס
אפריקני נדיר, בו ביקשו מנשמתי להישאר בעולם על מנת שתוכל
לחסלם. הם הראו לנפשי את יעודה בחיים, יעודה החדש עליי אדמות
הייה לנחש איך כל אחד מאלו שהצילו אותי ילך, ולדאוג שכך אכן
ייקרה.
מאז נפשי לא ידעה שקט, תחילה הייתי חזק ולא נתתי לטירוף שאחז
בה לאחוז גם בגופי, אולם כוחי הנפשי נחלש בחלוף הזמן.
לפני 7 שנים נפגשתי במקרה עם רן, כל זמן הפגישה בה הוא סיפר לי
על תוכניותיו בקנדה, נפשי בערה. התיידדתי עמו נסעתי עמו לקנדה,
במהלך הנסיעה הוא סיפר לי אודות הטקס שהציל את חיי, הוא סיפר
לי גם על דרך מותו. אני לאחר כמה ימים דאגתי שכך הוא ימות.
לפני שמת הספיק לומר לי את סיפור המוות של דן אותו ביימתי.
במקרה של יניב שיחקתי את הפסיכיאטר המטפל בתוכנית הגמילה,
ובמהלך אחת משיחותינו הוא גילה לי את מתכון המוות שלו.
המקרה האחרון ידוע לכולם.
אני בוש ונכלם למעשה נפשי בעולם זה, אולם זו לא ידעה שקט מאז
נכלאה בגוף בו לא רצתה, גורלה היה לפרוח והנה עכשיו פרחה."