אני כותב לך מכתב, והמרחק ניכר כמו בשיר של איגי וקסמן (מהדיסק
החדש שלא הספקנו לשמוע..), רציתי להגיד לך שאצלי הכל בסדר. כל
כך רציתי שתראי איך אני יודע להרגיש טוב כשרע לי, עד שנעשה לי
ממש רע כי פתאום את לא נמצאת כאן לראות.
אני נורא שמחתי אתמול, לא הפסקתי לצחוק, יצאנו ל'אינגה'
בהרצליה. ואז מישהי שאלה אם אפשר לשבת לידי ומיד המשיכה ושאלה
מה שלומי תוך כדי שהיא מתיישבת, "ככה ככה", לרגע חשבתי שהיא
את, כנראה בגלל ה'קורונה' (ות..) ששתיתי, היא חייכה לעברי
בנחישות, עדיין לא הצלחתי להוציא מהראש את כל השאלות של המשפחה
שלי עליך, נפנפתי אותם כשאמרתי שאת באיזה פסטיבל, ואז אימא שלי
(היא הייתה חייבת....) אמרה: "מה היא לא בבית? ברית אמרה לי
שהיא דיברה איתה." שתקתי, כמו חובבן, מזמין אש צולבת מכל
כיווני השולחן, הרי ינצלו כל הזדמנות לקטוע את ההרצאות המהולות
ביין פטישים של סבא על השואה, על הנאצים ועל למה אסור לחבוש
כיפה כי מתים מזה, כל כך רציתי להעלם, להתפזר להוכיח לעולם
שהאלקטרון במצב מסויים יכול לקרוס אל תוך האטום ולהתמזג עם
האוויר, ואז כמו בסרט אמריקאי על תקומת המולדת קרה הצפוי ביותר
בעוצמה של המיליונים של האחים וורנר, הניצן הראשון היה זאתי
מימיני שאני נשבע לך אין לי מושג איך קוראים לה, "אז מתי
החתונה", ונורא התאמצתי לחייך, אבל זה לא ניראה כמו הרגע
המתאים לספר להם, צחקנו מלא, אני חושב שזה בגלל ששוב הייתי קצת
מסובב גם אני מהיין. פעם ראשונה שאת לא עונה לי להודעה כתובה
בפלאפון, וזה נורא כואב פתאום, כואב כזה מבפנים, אבל למרות זאת
הייתי במצב רוח ממש נפלא רק שכל כמה זמן נורא רציתי שתהייה שם,
אני מבטיח לך שלא היית מפסיקה לצחוק, כבר הרבה זמן לא גרמתי לך
לצחוק, ועכשיו כשאת לא כאן זה קורה, כלומר זה היה יכול לקרות,
ואני רק חושב אחרי כל חיוך מה היה אם... וזאת מחשבה מעצבנת
כזאת בלי שום תחתית, כמו מעגל תנועה בלי יציאות ומהירות
מינימלית.
אני כל כך אוהב אותך, אבל אני כבר לא, אפילו הרגשתי קצת הקלה
שאמרת שאת הולכת לפסטיבל הזה, שמחתי שסוף סוף יהיו לי כמה ימים
לחשוב לבד, ואז החלטתי להפתיע אותך בפסטיבל להראות לך שאני לא
מה שאת חושבת, שאני מה שהייתי פעם, למרות שעמוק בפנים פחדתי
שלא תתני לי, שתדכאי אותי עם אחד המשפטים שלך על כמה שרע ועל
זה שאת טסה ושאני לא מקשיב לך ושכבר סיפרת לי את הסיפור הזה
ותדברי רק על עובדות יבשות כאלה כמו אל סוכן ביטוח או פקיד
בבנק, אבל "אולה"! הינה את שוב קופצת לי אל אמצע הדרך בחיוך
עצוב מסובבת את האדמה כולה ב-360 מעלות כמו שאלון מיזרחי (אל
תשאלי..) אומר. אבל, את מבינה.
אני רוצה אותך עכשיו לידי, אבל ממש, וטוב לי להרגיש כך, ככה
אני. נורא רע לי עם המחשבה שלא ממש הכרת אותי, עמוק בפנים אני
בטוח שזה ככה. פשוט כל יום, וכל משפט ששט באויר שבינינו הכניס
אותי לאיזו פינה יותר ויותר, פינה קצת מרובעת כזאת (הלא כולם
ככה, הפינות?!) של בן אדם משעמם, אולי אני משעמם ואני לא יודע,
משוגע יודע שהוא משוגע?! , אבל לא איכפת לי אם אני משוגע באמת
או משעמם באמת, אני לא מרגיש ככה בכל אופן.
קראתי כבר ספר שלם של עמוס עוז מאז שנפרדנו, מחר אני אלך לבד
לים ככה בשש, שבע בבוקר, כמו פעם. היית רץ כמעט את כל החוף של
ת"א מהמרינה עד יפו, מרטיב קצת את הרגליים תוך כדי, ונהנה
מהבריזה של הבוקר, חושב על העולם ועל למה הוא ככה ומתי אני כבר
לא ארוץ ממרינה נטושה לחוף מפהק וחזרה, ובקטעים שלא היה אף בן
אדם הייתי שר בקול רם תוך כדי הריצה ( זה מחזק את שרירי
הריאות...) שירים של גאנס אנד רוזס (טוב... זה היה מזמן), או
היהודים, טוב, לא חשוב עכשיו...
נראה כאילו לפני חודש התרסקנו בשמונים מייל לשעה מהגשר (וזה
אמין למקור...) אבל המשכנו ללכת כאילו לא קרה כלום, "הכל
בסדר", "אנחנו בסדר" אמרתי לעוברים ושבים, ולעצמי, לרגע ראיתי
את עצמי עומד על גג הבניין, וה"tech-support" שואל: "any last
wishes?", ואני עונה: "let them read my mind", והמוזיקה
בעוצמה גבוהה בגג הגבוה בעיר מול שמיים בצבע וניל (אל תגידי לי
שרק עכשיו הבנת...), אני עוצם עיניים, חושב עלייך, ו"אולה"
הינה את עומדת מולי כאילו הגעת מתוכי אל חלום של מציאות,
מחייכת ומביטה בי, ואני מחייך חזרה כאילו אין עולם מסביב אנחנו
מתקרבים לאט סוחטים את תום את חוש הראיה ומתנשקים, "אני אראה
אותך שוב בגלגול הבא כששנינו נהייה חתולים".
אבל עכשיו לא העתיד, אני לא קפוא ואנחנו...  אנחנו עוד צעירים,
ובכלל מי עושה כאן סרטים? יש רק מציאות, פתאום יש רק בקרים,
נסיעות, סידורים, שאלות של קרובים אנונימים ושוב בקרים ונסיעות
ועבודה ולימודים וצריך והרגע כטבעו של הרגע ניגמר, ורק אני
נשארתי ממנו, בוהה בפרסומות שלפני הסרט הבא בתור. אני יודע
שהזמן יעשה את שלו, והפרצופים בחלומות שלנו ישתנו, מישהי אחרת
תעמוד מולי כשאפתח את עיניי, מישהו אחר יחשוב עליך בעודו
מסתובב מול משב הרוח על הגג הפתוח. רק שעכשיו זה ניראה כמו
המרחק מכאן לקסיופיאה וחזרה.
כוכב נפל מולי כשנסעתי באיילון צפון בדרך ל'אינגה' לפגוש את
שחר, ביקשתי משאלה אחת.
אז אין לי מה עוד לומר לך, אהובתי.
אני סולח לך, מתגעגע אלייך.
ומקווה שיהיו לך חיים נפלאים.