הוא לקח אותה אליו. היא חשבה שהיא תוכל לבטוח בו, למרות שהם רק
נפגשו לפני כמה שעות. היה לו מן מבט משכנע כזה, מהמבטים
הישירים האלה שחוזרים אלייך. הוא לא היה כל כך מיוחד המראה
שלו. די רגיל. אחד ממוצע כזה, לא משהו שאמא פולנייה הייתה
מתלהבת ממנו. הוא גם לא היה רופא או עורך דין. הוא בסך הכל היה
פקיד זוטר. אבל איכשהו הוא הצליח לכבוש אותה עם העיניים החומות
הרגילות שלו והדיבור (הקצת עילג) שלו.

"מעניין איך אני נראית..?" מסתכלת במראה ולא כל כך מרוצה
מהמראה שלה. בעצם... היא אף פעם לא הייתה מרוצה ממנו, היא אף
פעם לא השלימה עם עצמה (אבל מי בעצם כן..?)
בכל אופן, היא לבשה את השמלה הכי סקסית שלה עם המחשוף הכי גדול
והתאפרה מאוד בצניעות שלא ישימו לב כהרגלה ושמה את האודם הרגיל
שלה שקצת מבליט לה את הקו הזה של השפתיים. "טוב, אני לא יכולה
ליותר מזה!" ויצאה.
לא היו לה תוכניות מיוחד. זה לא שהיא קבעה עם מישהו שהיא
התלבשה ככה, זה היה פשוט הדחף הזה לצאת קצת מהשגרה המשעממת
שלה. עלתה על ההארלי  דיוידסון שלה והתחילה לנסוע. בסופו של
דבר היא מצאה את עצמה באיזה באר נידח ליד הפרדסים של הוד
השרון. הבעלים שלו חזר מהודו לא מזמן והוא פתח את המקום הזה.

"אז זה מן חדר שיגולים כזה..?" שאלה אותו מחויכת. הוא הסתכל
עליה נבוך, לא מבין. חיוך.
הוא הכין לה תה צמחים מהצמחים שיש לו בגינה, משהו בסט כזה,
ממכר. הם ישבו ליד האח והתחילו לדבר... סתם דיבורים כאלה
שגרתיים.

היא חזרה הבייתה. כל האיפור היפה ששמה נמרח לה, השמלה נקרעה
לה. העקבים של הנעליים נפלו. היא עדיין לא הצליחה לעכל את כל
מה שקרה. היא לא כל כך הבינה איך היא הגיעה הבייתה בכלל. היא
הייתה המומה...

"מה את לא נהנית?!" הייתה לו בקול מן תמימות שכזאת כאילו הוא
בכלל לא מבין מה כל כך רע במה שהוא עושה... "תפסיק עם זה!!! די
כבר!" היא נאבקה בו עד שנגמר לה הכוח (וזה קרה דיי מהר...) היא
התעלפה. היא התעוררה על הרצפה מטושטשת. הוא היה מעליה מתכונן
ליציאה הבאה שלו. מכין את החדר לקורבן הבא.