את האהבה הישנה שלי
שמתחבאת לי בתוך הבטן
מתגלגלת בין המעיים המתהפכים
(בייחוד כאשר את מתקשרת אחריי המון זמן),
מסתתרת מתחת לכורסא הישנה שבסלון
כמו גורה חדשה שקניתי לך לכבוד ראש-השנה,
את האהבה היציבה שלי
אבל כזו שעדיין מביאה לי גאות ושפל
כמו פוסידון בחוף הים של תל-אביב,
יוצרת, מהפכת, ממליכה
סדרי יום, לילה, לאן לבוא, לאן ללכת,
את האהבה האמיתית שלי
ראש הממשלה במדינה דיקטטורית,
את עדיין מחליטה אם יום או אם לילה,
את הפנים המחייכות מבטון ברחובות
את הסטאלין הפרטי שלי,
ואני הקומוניסט הכי אדום שיכול להיות,
את האהבה שלי
האהבה הטובה שלא מצליחה להתקלקל,
אפילו אחריי כל מה שאני עושה,
למרות כל אלו שבאות
ואלה שהולכים
מעל לגלגלים המשוננים של הזמן הלחוץ הזה.

אני רוצה לגעת דרך המילים
ללכת סביבך סחור-סחור
עם המילים הארוכות והמתפתלות שלי
שיקיפו אותך כמו נחשים ארסיים,
אני רוצה לבוא אלייך דרך המילים
ללטף אותך ממרחוק
בשביל לא לגעת באמת
אני אבוא לבפנים עם כל האותיות שאני מכיר,
אני רוצה להשתמש באותיות הגרוניות
הכל המילים המתות
שכבר נשכחו מהלקסיקון,
לתת להן את החיים
כאשר הן ילטפו לך את האוזניים.
אני רוצה לאהוב אותך ככה,
נוגע-לא-נוגע
ללחוש כמו סיסמאת וודו שחורה בניו-אורלינס
להסביר לך בחצאי משפטים שבורים
את כל מה שלא אמרתי לך עד עכשיו.

אני לא צריך לא בוקר ולא לילה
טוב לי ככה בשעות הנוחות האלו,
מזג האוויר הכי נעים.
זמן של דמדומים
חוץ מהפקקים של גוש דן-
הוא זמן קצת מנותק
שלפני הלילה של החשיכה,
וזמן של דמדומים הוא כמו תאורה של דיסקוטקים,
והוא הרי לא פה ולא שם,
ואפשר ללכת בו לים
ולא לפחד להתפשט מהבגדים
כי כבר לא ממש רואים,
ואם כן אז במטושטש.
אני לא צריך לא לילה, ולא בוקר,
ולא השכמות לביה"ס ולעבודה
וגם לא מקלחת שלפני השינה.
אני יכול לחיות לתמיד,
כמו בסידרה אמריקאית ישנה בטלוויזיה,
במרווח האדום הזה של הזמן.

האוויר הזה נכנס לי שוב לתוך הריאות
ממלא את החלל הזה
שידע כל-כך הרבה כאבים
ודקירות
ונשיכות כמו חרקים כמעט-ארסיים.
והוא מתפשט
וכמו שכחתי את המגע שלו
את המנוחה שהוא נותן לי,
בייחוד עכשיו
אחריי כל הימים הארוכים כמו-שואה האלה
ואחריי הציפייה הארוכה הזאת
שמרטה לי את בועות החמצן
כמו לעוף במשחטה המונית, מזוהמת.
אבל עכשיו האוויר-שאחריי
נמצא בתוכי,
והוא מרגיע וחצי-מרדים,
והוא מחזיר אותי לעצמי.