בסוף כל יום אין אני אלא אני במסווה של משהו אחר.
מתפתחת לאט מבין הסדינים שהם מחבוא ליצריי האבודים, שהולכים
וגדלים ומתפוצצים.
בתוך כל מישהו מצאתי לעצמי נחמה, מקום קטן ונסתר, שניתן לברוח
אליו בעת זו או אחרת כפורקן למחשבות מפחידות.
שניות של אור והבהוב מרצד מעל ראש מוכר שהפך במרוצת הימים לזר
מנוכר, כאילו מצביע לאן עלי לפנות ומצביע אל סמטה ללא מוצא,
הופך את כל צדדיו לפרח וכך זה נגמר.
שמים נסגרים מעלי ונעלמים בתוך תקרה, והכיעור נשפך על פני כמים
טהורים, אך אין בהם טוהר, הטוהר הוא בי.
לבבות מתנפצים עם הגלים אל מקום, שרובו הוא כלום, וחלקו האחר
איננו עוד. ושתיקה תכוון את מעשי החוכמה במעגל קסמים, שלא
נוצר, אלא קיים.
ידיים אוחזות במה שנראה לעיתים כאוויר, והצלקת נוצצת כפנינה
באור הבוקר, המפחד להיוולד מחדש בסוף כל לילה אפל כי אין הכוכב
מספיק חזק לאהוב את אור הבוקר.
מבטים ינציחו שנייה באלף מילים גוססות ויתנו בידיי את הכוח
לשנות את מה שהיה בזיכרון אנשים.
הזמן יחלוף במרוצתו על פנינו, ישאיר בפינו שתיקה מתנצלת שלא
הצלחנו לתפוס את גליו, ששיחרנו את הרסן, שהיה פעם בידנו, והפחד
נושא שוב ריחות של פרידה.
קולי נותר חסר מענה כשנפל כמו זעקה על סלעים דוממים ונתן לי
חסד אחד אחרון של לב קמוץ וקפוא, אף שלא חדל לפעום בתוכי באלף
קולות של תופים, קולות שיעירו עיניים עייפות ויחבקו את היגון,
יעטפו לבבות בשמיכה.
כסימני דרך אשאיר את זיכרונותי על סף שבילים בודדים. וציפור עם
כנפי כסף תחוג מעל צעדי, שיתפוגגו וימחקו באבק דרכי האבודה.
היה היה אני ובתוכי היית אתה, וליבי, כמו ליבך, הלך שולל אחרי
האמת שהפכה פניה לשקר.
ובסוף כל יום אין אתה אלא אתה במסווה של אני, ואין אני אלא אני
במסווה של משהו אחר.