אני לא מפחדת מהמוות.
הרבה פעמים חשבתי על הרגע שבו אני אמות, לא על הדרך שבה אני
הולכת למות, אלא מה יהיה אחרי זה.
גם אם אני אגיע לגן-עדן או לגהנום זה לא משנה, לבלות חיי נצח
באחד מהם זה סבל בפני עצמו.
מה שאני יותר מפחדת ממנו זה מהמחשבה למות ושישכחו אותי אחרי
זה.
חברים, משפחה? גם הם ימותו בסוף, ומה איתי? תקועה בתוך קבר
מסריח עם כל התולעים, שכבר הספיקו לכרסם את כולי.
אני רק בת 15 ואני כבר חושבת שלא עשיתי כלום עם עצמי, שפספסתי
כמה הזדמנויות כדי להיות אחת ממליון, ולחשוב על אנשים שחיים
בלי לעשות כלום, בלי לנענע קצת את העולם. זה קצת עצוב.
לאו דווקא סלבריטי אני רוצה להיות, הייתי רוצה להיות מפורסמת,
שאף פעם לא ישכחו אותי, שלא יעזו!
אפילו כמו שייקספיר, או כמו סוקרטס, רק שלא ישכחו. אני רק
רועדת מהמחשבה שאני אחייה חיים ארוכים כל כך ובסוף הכל יעלם
לאבקת עצמות קטנה בחלקת קבר בסגולה.