סוגרת שעריה,
בפני כל אחד,
גם בפניי.

ולעיתים היא מתלוננת,
על חיים של סגירות,
על נשמה בודדה,
אך הצריח עוד לוחץ על שעריה.

ולמה היא מצפה?
מתחזה לאיני מבינה.
הנני מבינה,
ולא מצליחה לרכך.

תאמרי לי אז,
כי רק אני מרגישה,
מרירותן של פנייך,
אימי,
ומה על לבך.

פתחי שערייך כלפיי,
הדלתות מהן יצאתי,
ולא ייתנו לי לעולם לחזור,
בשר מבשרך.

תאמרי לי אז,
למרות שאין צורך אמיתי בכך,
כבר יודעת מה בלבך,
ומה אומר?
ומה אעשה?
כדי לשפר,

ואני כתינוקת שלך,
אינני יודעת מספיק,
אינני מבינה מספיק,
אינני חכמה מספיק,
כדי שתפתחי בפניי.

עם זאת אני היחידה,
שמרגישה משאול פנייך,
זווית מבטך,
הכואבת.