הגענו למלון, הוצאת מהרכב מחשב נישא, "צעצועים", אותי ואת
עצמך. בפתח המלון הביטו בנו, תהו על פשר קנקננו ועל מעשינו שם
בלי מילים, כמובן, זה מלון שלא שואל שאלות, נכון אדוני? עלינו
במעלית, הורדת את הדברים לרצפת המעלית ונישקת אותי "הכלבה
שלי", לחשת לי באוזני. נעליי כאבו על רגליי, גופי היה כול כך
חלש מול כול פרץ ההתרגשות שאחזה בו כל הדרך למלון. לקחתי את
המחשב שלך לחדר, הנחתי אותו במקום ואתה הנחת את שארית חפציך
גם, אמרת לי "שבי על הברכיים" והלכת לקחת את הקולר. ציווית
"תתפשטי", הורדתי את החולצה, קליק. צליל של מצלמה. את החזייה,
המכנס את התחתונים מתחרה שחורה, את הגרביים, הכל לצידי המיטה,
מסודרים בקפידה, שלא תכעס. נישקת אותי על מצחי, אות להכרת
תודה, הייתי הכלבה שלך. שבי על הברכיים עם רגליים פתוחות,
ניסיתי לפתוח לא ידעתי מה לעשות, "לפתוח!" שאגת, פתחת את רגליי
בחוזקה, העלבון הציף אותי, לחיי בערו, אני רוצה לצאת מכאן.
"חשבת על מילת
בטחון?", הבטתי בך, לא, לא חשבתי,"לא מה?", לא
אדוני. המצאנו מילה, כל כך יפה, שלווה שלא התאימה לסיטואציה
שבה היינו, והלב שלי הלם בחוזקה, אני מקווה שתעריך את מה
שעברתי אח"כ. הבאת את הקולר לפניי "תושיטי ידיים", ראשי היה
מושפל, שמת לי את הקולר בין הידיים, כל כך גאה בי, הרמת את
ראשי, "עכשיו תחזרי אחריי",דמעה עמדה בעיניי, "אני אהיה הכלבה
הצייתנית והנאמנה של אדוני", חזרתי אחרייך כמו תוכי, יודעת
שחייבת אותי באותו רגע להיות לכנועה שלך, בלעדית שלך. הקולר
נסגר עליי, הרגשתי חנוקה וגאה, ללבוש משהו שקנית רק בשבילי,
חיברת רצועה וטיילת איתי ברחבי החדר, ברכיי כל כך כאבו, הרגשתי
שאני כמעט נשברת. הורית לי להוריד נעלייך, חלצתי אותם שמתי
בפינה בצורה מסודרת, נישקתי את כפות רגלייך. הנצחנו את היום
הזה עם צילומים, בכול מיני סיטואציות, מזכרות בשבילך ובשבילי.
התיישבת על המיטה, ראשי מושפל בין רגליי, "תמצצי" ציווית,
ועשיתי כך, תחושת גועל עלתה בי, גרמת לי לשנוא את עצמי באותו
רגע, ולשאול את עצמי לאיזו רמה הגעתי. עצמתי את העיניים
בחוזקה, זה לא עזר, הטעם, וההרגשה ערפלו את חושיי. "תפסיקי",
הפסקתי הכנסת את הזין בחזרה למכנסייך המחויטים, הקמת אותי על
ברכיי, ואמרת לי להסיר את השמיכות והסדינים מהמיטה, עשיתי הכול
בריצה, רק כדי שלא תכעס אדון, שתהיה מרוצה ממני, שתוכל להגיד
שאתה גאה בי. או שמא זה היה הפחד שבער בי, הפחד מהעונשים שלך,
הפחד מהכאב הנפשי שיווצר בתוכי אם אכשל. "תשכבי על המיטה"
אמרת, נשכבתי, על הבטן, רגליי מפוסקות כדי שתוכל לגעור מעליי
ואהיה פתוחה בפנייך בכול דרך אפשרית. שערי היה סתור על פניי,
כל כך רעה הייתה ההרגשה שנאלצתי לשקר לעצמי. הפלקת לי, בישבני,
בחוזקה מינימאלית, הוא הפך להיות אדום, העור שלי רגיש מידי,
נהנית מזה. דמעות החלו לשטוף את פניי, עצם הבושה, ההשפלה,
הפחד, הכול התערבב, שאלת למה, לא עניתי, חיבקת, רציתי שתתרחק,
ניסית ורציתי שרק תפסיק!, "אולי עם כיסוי עיניים יהיה לך יותר
טוב".
כיסית את עיניי, נעשיתי יותר רגועה, קשרת את ידיי לקולרי, כדי
שאוכל להתנתק אם ארצה, תחושת בטחון כבר אמרנו, לא? שרק תקנה לי
תחושה שאני בטוחה איתך, בכל רגע נתון אוכל להפסיק, אז למה לא
הפסקתי. קשרת גם את רגליי. ניתקת את ידיי וקשרת אותם לרגליים
שלי, הייתי פעורה מולך, מול כל מגע שרצית לעשות בי או בשבילי,
הפלקת לי באיבר מיני, קול חבטה עמומה וכאב חד פילח אותי, החדרת
אצבעות בכוח, צרב לי, לא התלוננתי רציתי להיות חזקה, זה רק
עודד אותך, המשכת, רצית שאני גם אהנה, שאני גם אגמור ואמרתי
לך, שזה לא יקרה. שאלת למה, שתיקה. לא יכולתי, לא רציתי לדבר
איתך. תבין את השתיקה שלי. הכאבת לי, "תעני לי" עניתי, זה לא
יקרה, לא איתך. וזה באמת לא קרה על אף מאמצייך הרבים לגרום לי
להנות, נתת לי רק עונג מהול בכאב, דחיתי אותך בעזרת גופי,
אמרתי בראשי "אל תהני", לא נהניתי, לא רציתי, נגעלתי. הקמת
אותי, מצצתי לך בשנית, זרעך נמרח על פני והמשכתי, כול כך
הרגשתי מחוייבת למצב ואלייך שלא הפסקתי את עצמי, אדון, מנעת
ממני את החופש, ההחלטה הייתה בידיך. לאחר מכן, הלבשת את
הקונדום עלייך, חשבת שאני לא שומעת אני מניחה, או שעשית את זה
בשקט מוגמר, בעלת אותי, בחוזקה, הייתה לי צעקת כאב שעמדה
בגרוני ונפלטה החוצה, "למה לטרוח לזיין אותך אם את לא
נהנת,הא?" איכשהו הרגשתי כמו זונה, שאתה תטרח לבזבז עליי זרע,
חס וחלילה. הפסקת, שחררת את רגליי וחיברת אותם למקל שהבאנו
מבעוד מועד איתנו, כולי חשופה מולך. עשית בי מה שרצית, בעודי
בוכה מהכאב או ההשפלה, לפעם הראשונה אני מיציתי את העניין.
הפסקנו הכל, הבנת את המצב, "מההתחלה ידעתי שאת לא מוכנה, ראיתי
את זה בעיניים שלך", שאלתי למה המשכת איתי אם זה היה ברור,
אמרת "אולי גם אני טעיתי", חיבקת אותי, בחוזקה ורק רציתי ללכת
משם, ניסית לנחם אותי, ורק גרמת לי לבחילה. נשארנו שם לעוד כמה
דקות ואז רצית להמשיך טיפה, הפלקת לי עוד ועוד ועוד, הספיק לי
זעקתי, לא רציתי עוד!! היית צריך לשחרר אותי, כמו ציפור לחופשי
ולא להחזיק אותי שם. רק אחרי שיצאתי משם, ישר פניתי לידיים
אוהבות, ומבינות שניסו לעזור לי, אני מניחה שאותם ידיים צדקו,
השארת לי טראומה. בעודי כותבת זאת ליבי פועם כמטורף, דמעות
מאיימות לפרוץ מתוך עיניי אבל זו הייתה טעות, של מתחילים בדרך
הארוכה להיות כנועה של אדון אחר שייקח אותי מפה למקום בטוח.
היית הראשון, אני חושבת שגם האחרון.
