יוליה היא השמש וכאן לא המזרח,
כך אהבתי, היא רחוקה כל כך,
בקבוק הרעל בידי, אני מוכן למות,
את לא לצידי שקועה בים תמימות.

זהו לילה כה מקסים,
אך הטרגדיה מתקרבת,
מלחמה למען כלום,
סופה שלא נגמרת.

היכן את אהובה? מסתתרת בדממה?
אני שואל לתרופה, אשר תרפא את הנשמה,
אני מצד אחד עומד על צוק התקווה,
ואילו את בצד שני, ביננו תהום של אהבה.

המרפסת התפוררה,
כל דבריי נעלמו,
אלת הצדק השתכרה,
מיינות שלא טומאו.

זהו סוף כה רע ומר, לאהבה חזקה מכל,
שום פרח לא יפרח, שום גוזל לא יוכל לגדול,
המריבה לא נגמרה, שום טעות לא נסלחה,
איך לקחני אלוהיי למען כבוד המשפחה.

וכעת לא יהיו עוד אהבות בזה העולם,
תחילתו של עידן הסבל,
כעונש על שני אלו שלא הגשימו אהבתם,
כל נשיקה תהר מהולה באבל...