עפנו ארבעתנו על ענן עשוי עלי מריחואנה. לכל אחד ענן משלו.
בעצם זה היה מעין מרקם עדין בצבע ירוק מעט שקוף שנראה מרחוק
כמו הרבה הרבה הרבה עלי מריחואנה. מקרוב זה הרגיש כמו המון צמר
גפן. כשכל אחד מחזיק ביד ג'וינט, עפנו בין פרדסים ובין שדות
כשכל אחד מנסה לעשות פעלולים עם ענן המריחואנה הפרטי שלו.
ראשון סיים את הג'וינט דודי ואיך שהוא סיים אותו הענן התחיל
להעלם לאט לאט ולאבד גובה. אחריו סיימו לעשן שלושת האחרים
ביניהם אני. בגלל שירדנו לאט לאט לא היתה בעיה להמשיך ברגל,
וככה צעדנו ארבעה בחורים בני 20 ומשהו במעין שילוב של פרדס
ושדה של מריחואנה. בדרך ראינו שלט שאומר "300 מטר לקופי שופ של
דודלי", עליו מרובעים עם ציורים של: מיטה, מקלחת, שירותים ועלה
מריחואנה. יאללה נלך לשם.
בקופי שופ, שהיה לא יותר מקיוסק קטן עם כמה שולחנות פיקניק
חומים, נשמעה מוזיקה של בוב מארלי בקולי קולות. ישבו שם כמה
ראסטפרים שעישנו ג'וינטים ענקיים וניענעו את הראש לפי הקצב של
בוב. המוכר, דודלי, שמח לראות אותנו ומיד כיבד אותנו בעוגיות
שלהן הוא קרא "מנץ' קוקיז". מקורי אה?
שאלנו אותו מה עוד יש לאכול והוא הצביע על התפריט שהיה כתוב על
לוח שחור. הסופר סנדוויץ' נשמע לנו נחמד והזמנו כל אחד שניים.
דודלי הלך שניה למאחורה של הקיוסק שלו ויצא עם 8 סנדוויצ'ים
בגודל של 2 מטר על חצי מטר האחד, עשוים מלחם ג'בטה ענקי עם כל
טוב בפנים. כמובן שחיסלנו את הסנדוויצ'ים בלי בעיות. לפני שניה
ריחפנו על ענן מריחואנה, אז המנצ'יז בהתאם...
ביקשנו מדודלי שיגלגל לנו איזה משהו, כי יש לנו עוד דרך ארוכה
עד הארץ, ואנחנו חייבים לעשות אותה בטיסה. דודלי אמר שהוא מחר
מקבל משלוח מיוחד מאמסטרדם  ושלהיום נשאר לישון כאן והוא ידאג
לנו. בן זונה שקרן אנטישימי. טוב אין מה לעשות. נשארנו לישון.
אני ועמי קיבלנו בונגלו קטן לא רחוק מהקיוסק בעוד שדודי ולירן
קיבלו את החדר שצמוד לחדר של דודלי ומיד כמובן הם התחברו איתו
ועם שאר הראסטפרים שהיו שם. אני הלכתי לישון מוקדם כי היתי
הרוס, ומבחוץ שמעתי את בוב מארלי מתחלף לטראנסים ואת הצעקות
שמחה של כל החבר'ה שהיו בחוץ.

בבוקר, כשקמתי, כל הקופי שופ היה ריק. חוץ מאיזה ראסטפר אחד
שפוך עם שני ראסטות משני צידי הראש וקרחת בכל השאר לא היה כלב
באיזור של הקופי שופ. ראיתי את דודלי עומד ואוכל עוגיות בקיוסק
שלו. היי, שאלתי אותו, וור אר אול מיי פריינדז? אוו, הוא ענה
חושף את הפירורים בין השיניים, הם הלכו היום לפנות בוקר. השליח
מאמסטרדם היה פה והם קנו את כל מה שהיה לו ועפו מפה. "בני
זונות מזדיינים" חשבתי לעצמי. "לא חיכו לי". בטח היו מסטולים
מידי לזכור משהו.
נשאר לך משהו? שאלתי את דודלי. לא. הם לקחו הכל. אבל אם אתה
רוצה יש פה לא רחוק בית ספר, בטוח תוכל להשיג קצת חומר שם.
אוקיי טנקיו. אמרתי לדודלי והתחלתי ללכת. כעבור 2 דקות ראיתי
את בית הספר שדודלי המליץ עליו. נכנסתי בשער. לכל הילדים היו
שם חולצות עם איזשהי תמונה אחרת של עלה מריחואנה, רק ששמתי לב
למחזה מאד מוזר. כל קבוצת תלמידים הסתובבו עם אותה צבע חולצה.
ככה שכל 5-10 תלמידים הלכו עם אותה חולצה אך שונה בצבע מקבוצה
אחרת.
איך שנכנסתי לחצר בית הספר כל העיניים הופנו אליי. היתי טרף קל
לחולצות האלה. תוך כמה רגעים כבר התחלתי לשמוע צעקות כמו, מי
זה? תתפסו אותו! הוא זר! רק באנגלית.
התחלתי ללכת אחורה ונתקלתי בכושי ענק עם חולצה ורודה שעליה
ציור של עלה מריחואנה. כשהוא ניסה לתפוס אותי התכופפתי והוא
נפל על הפנים. שאר חברי הכנופיה הורודה היו בשוק לרגע, אך מיד
התאוששו והתחילו לרדוף אחרי.
רצתי לתוך בניין בית הספר בתקווה להתקל באיזשהו מנהל או מורה
או מישהו שירגיע את המשוגעים האלה. שמעתי מאחורי את קולות
הרודפים: הנה הוא! הוא ברח לכאן! הוא אשכנזי! תתפסו אותו! אם
הוא ימלא ווינר הוא בטוח לא יתפוס אפילו אחד משלוש! יותר מהר!
הוא מצליח לברוח!
"אני לא אשכנזי!!" צעקתי לאויר. פעם זכיתי ב40 שקל בווינר!
רצתי כמו מטורף.
הצלחתי לצאת לחצר האחורית של בית הספר שאור השמש עטף אותי,
טיפסתי על הגדר והבטתי אחורה, כשראיתי את כל הקבוצות עומדות
מאחורי הגדר ומנופפות בידיים וצועקות. המשכתי לרוץ ונתקלתי
לפתע באיזה בחור רזה עם תיק צד מהודו. ישר קלטתי עליו מי הוא
ושאלתי אותו אם יש לו משהו בשביל להסתדר. בטח אחי, הוא חייך
אליי חיוך מאושר של סטלנים, מה שתרצה.
בולים, אקסטות, קוק, צ'ראס הודי, הכל.
לא אחי, רק גראס, והרבה.
התיישבתי על הארץ והוצאתי את ניירות הגילגול שעוד קניתי בארץ
וגילגלתי לי ג'וינט ענק. לאט לאט ענן המריחואנה הצמרירי נבנה
מסביבי, התחלתי לעופף גבוה גבוה מעל הפרדסים ובית הספר. מרחוק
ראיתי את דודלי מנופף לי עם הסנדוויץ' הגדול, ושמעתי את בוב
מארלי מרחוק. נופפתי לו חזרה ביד עם הג'וינט ולקחתי שאכטה
ענקית. התחלתי לרכוב לכיוון הים כשלפתע ראיתי 3 עננים ירוקים
לא רחוק ממני. עמי דודי ולירן ראו אותי וצעקו ונופפו לעברי.
ושמעתי את לירן לוחש "ידעתי ששכחנו משהו".
סטלנים כאלה.

חלום שחלמתי בלילה אחד של קיץ אחרי שראיתי תוכנית בערוץ 8 על
סמים קלים ואחרי שעישנתי שני ג'וינטים לבד, אל תנסו את זה
בבית...