[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר בנש
/
מאיה, מה היה?

"מה, מה את רוצה ממני?" זעקתי בחצי חיוך וחיבקתי אותה חיבוק
חזק, שמעך אותה. "עד שאשמע את הקנאק" צחקתי בקול, יודע בתוכי
שאולי זו הפעם האחרונה. היא שיגרה חיוך מקסים, שהטביע את השמש
בים והתפנקה תחת זרועותיי עם הדובון הצה"לי שלה, מין דובון
אכפת-לי שירד במיוחד בשבילי מהעננים. עמדנו כשהטיפות מלטפות
אותנו, כשהיא פעם מחבקת ופעם מרביצה. "למה הגעת?" שאלה כועסת,
יודעת בעצמה את התשובה. רק לפני מספר דקות דיברנו בטלפון, אך
זה היה שונה. מסוג השיחות, שבהן לא מחפשים את הפתרון אלא רק את
האשמים, זורקים סכינים ומסמנים סביב הפגיעה את המטרה. מי שפוגע
בלב זוכה בבונוס. החוט שקישר ביננו הפך לחוט טלפון שאיפשר לנו
לשים מסיכות ולהסתתר מהאהבה והיא אכן הסתתרה ודיברה מצריף
המשרד בשקט מפחדת שהאהבה תמצא אותה והיא תאלץ להיכנע לה.שוב
פעם השאירו אותה לילה בבסיס והחלטתי להצטרף, מפחד שאולי ש.ג.
האהבה יותיר את השער סגור ושום תעודה לא תעזור לי להכנס בחזרה
אל ליבה. מושפע מתקופת הבחירות הכנתי שלטי מחאה "לא, לא, לא
ניתן" ו"מ מא מאי מאיה מה את רוצה ממני?", היא צחקה מהרעיון.
אני אוהב שהיא צוחקת, חושפת שיני ארנבת מתוקות ונותנת לעצמה
להיסחף בלהט הרגשות  ולא חושבת על מה יקרה אם נחזור. היא אישרה
לשומר החמוש להתיר לי להכנס מבעד לשער הברזל. טיילנו בין עצי
הזית העתיקים, שהבסיס פלש לתוכם. הירח צבע את הבסיס בגווני
צהוב-חום של תמונה ישנה, שהשרו אווירה רומנטית גם בין הצריפים
האפורים. התנשקנו בעוצמה, כשידיי מלטפות את גוף השוקולד
המפוסל. היא ניצלה רגע של נשימה והחלה לברוח עם הכפכפים ביד,
מסתכלת לאחור ומתגרה בי ואני אחריה מתנשם, שואף את האויר
הקריר, תופס אותה לבסוף ואנחנו מתחבקים ונותנים דרור
ללשונותינו להתערבב. להרגיש שאנחנו מתמזגים ולדעת שלא להרבה
זמן. הלכנו יד ביד במסלול האלפיים מטרים בבסיס. היא סיפרה לי,
שראתה זוג זקנים הולך מחובק כאילו אין מחר וכאילו לא עברו
חמישים שנה, ואולי באמת אין להם מחר, אך הם חיים את הרגע. היא
אוהבת אנשים זקנים, מקומטים עם שיער מדובלל ופרוע מהתקופה של
פעם, שיושבים בבית עם כוס תה חם, סורגים סוודרים לכל הנכדים,
מבקרים ב"כסית" ומחליפים חוויות מהתקופה של אריק ושלום. סיפרתי
לה בתגובה שזקן אחד עצר אותי פעם ברחוב ושאל אותי רועד כולו אם
אני יודע איפה הוא גר. הוא שכח ואני לא ידעתי. המשכתי בלית
ברירה ללכת וחשבתי שאולי יש לו תעודה מזהה. רצתי בחזרה כי גם
אם לא, תמיד אפשר לקחת אותו למשטרה, אך הוא כבר נעלם. חיפשתי
וחיפשתי, אבל האדמה כנראה בלעה אותו. נהיינו עצובים והחלפנו
נושא. התוודיתי ואמרתי שקיוויתי שתקרה לי תאונה בנסיעה, שיכאב
לה, שתתגעגע, שתאהב, שתרגיש שלא היינו צריכים להיפרד. "טיפשון"
היא אמרה "אם תמות, אני אהרוג אותך וחוץ מזה, זה לא יעזור אם
אני ארצה לחזור ואתה לא תהיה" אמרה וחיבקה חזק שלא אלך. הסכמתי
עם דבריה, אך התעקשתי "לא למות, אבל לפחות להיפצע". "מסכן קטן
רוצה פינוקים?" שאלה בקול מתחנחן. "אז מה קורה איתנו?" ניסיתי
להחזיר את השיחה לכיוונה המקורי. "אין אנחנו." היא הדגישה
באכזריות "יש אותי ויש אותך ושזה ביחד זה יותר מדי כואב
בשבילי" ניסתה לעדן "אבל מה לעשות?" ניסיתי שנית את מזלי "מה
עוד את רוצה שאני אעשה? אם אני אחתוך את הורידים ואכתוב בדם
אני אוהב אותך, תגידי ששכחתי לנקד" עזבתי את מזלי והתחלתי
לתקוף כמו מתאגרף שרואה את הסוף "אתה פשוט לא מבין. אנחנו
דוהרים במהירות לתוך אהבה ללא מוצא שרק גורמת לי להתרסק
ולבכות". "איך את יכולה לבכות כשאת עם הבנאדם שאת אוהבת? איך?"
"אתה יותר מדי מרוכז במה שטוב לך, בעצמך". "תשמעי, זה האדם
שאני הכי אוהב" אמרתי "בצחוק" הוספתי, אך זה היה כבר מאוחר.
הויכוח לא הוביל לשום-מקום והפך לדיון פוליטי כלומר אף אחד לא
משכנע אף אחד אחר אבל כולם מתעצבנים. החלטתי לנטוש. עברתי
לת"א. רק מאה קילומטרים דרומה אך מנטאליות שלא נמדדת במרחק ולא
בימים, אלא בעיקר בלילות.לאחר בחינות הקבלה של המשכירים, שלא
מסתפקים רק בגזל הכספי ומעוניינים לדעת יותר על האופי שלך,
התחביבים והחיה האהובה עלייך, שכמובן אסור שתהיה בדירה, כאילו
מדובר בדייט לוהט,  מצאתי דירה שכורה עם שני שותפים שכנראה
נבנתה עוד בתקופה שת"א היתה מוקפת חולות. ממאורת רווקים הפכנו
את המקום לדירת שלושה גברים וטינופת. רשימת המלאי כללה מקרר
שעדיין מתחנן ברעשי חשמל שניתן לו יחס ונמלא אותו בשפע מוצרים
ולא בפיתות יבשות, חומוס שפג תוקפו וקצת מיץ כי אי-אפשר לשתות
את המים של המרכז. בחדרים הצטבר אבק והתעבה לגלגלים כמו
בעיירות הנטושות של המערב הפרוע, שעפים ברוח החמימה לעבר
האופק, רק שאצלנו הם מתרסקים על פינות החדרים ומהווים עדות
אילמת לעובדה הפשוטה שאף אחד לא ניקה אחריו. מכסה האסלה המורם
מעלה- מעלה מנציח כאנדרטה את העובדה הפשוטה כי שום בחורה לא
ביקרה אצלנו זה מכבר. אני עברתי לת"א והיא נשארה בפרובינציה
הצפונית ממשיכה את חייה, שהם רצף של מעגלים שלא תמיד מתחברים
כמו טבעות הברזל של הקוסמים, ואם באמת דייויד קופרפילד לא
הצליח לשמור ע"י אברא- קדברא את קלאודיה צמודה אליו, איך אני
אוכל לשמור על הדוגמנית הפרטית שלי?. לא רק שלשמור לא יכולתי,
גם את הקשר הבסיסי הצלחתי לאבד. הכל התנתק בעדינות של חוטב
עצים שהשאירו אותו שעות נוספות. אני מפחד להתקשר והיא מצידה
מתקשרת אך ורק אחרי פיגועים שקורים בת"א. שואלת אם הכל בסדר,
מתעניינת בדאגה, מפחדת שתאבד את האהבה באופן פיזי, מוחלט
ולתמיד. היא משתמשת בפיגועים כתירוץ לחזור להתרגשות שלנו
ולעובדה הפשוטה שהיינו זוג מדהים אם כי פסיכופתי. לדבר אחרי
פיגועים זה קשה כי זה לא כמו בימי הולדת או חגים כמו שבדר"כ
מדברים עם החברות לשעבר, שאתה יכול לתכנן מה להגיד. כאן יש
בום, פיצוץ ומייד מגיע הטלפון ואתה נתקע באוויר ולא מצליח
לתרגם ולבטא את כל מה שאתה מרגיש.קשה לדבר אחרי פיגוע אבל
עכשיו אני מחכה לפיגוע הבא. מצאתי מה להגיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי יציל את הבית
שלי?




שלושת
החזרזירונים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/01 19:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר בנש

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה