ההצלחה הגדולה בחיי, ללא ספק, הייתה אי השתתפותי במלחמת יום-
כיפור. לחשוב שדבר כזה פסח עלי מעורר בי לעיתים חששות כבדים,
על סמך ניסיון העבר, כי מעמד דומה ישיג גם אותי בסופו של דבר.

אבל קשה כזה, אני שמח לקוות- לא יכול להיות.
לחשוב שתוך כדי יום צום חם ומעיק, פתאום באמצע המנוחה מאונס
ואונס הספרים ומוספי החג (שבפעם האחרונה ביום כיפור לא כתבו על
מלחמת יום כיפור) כך, באמצע ספירת הדקות עד השעה ה-25 של הצום,
(למה  באמת 25?) ,כשמי שבהכרה או עם הבל פה סביר מסוגל לא יותר
מלהתווכח אם מפסיקים לצום עם שמיעת השופר או לפני כן עם ספירת
שלשה כוכבים בשמיים- וגם זה, מניסיון אישי, הוא עושה בשארית
כוחותיו, כשנקודות שחורות מרצדות על מסך עיניו ופנטזיות
קולינריות טוחנות את כיבתו.
אבל ככה פתאום, ממש באמצע היום הקשה ביותר ליהודי-מסורתי
(מספיק בשביל לצום אך לא כדי לפקוד את בית הכנסת עם הבל פיו),
ממש אז הוא מוקפץ בגסות בלתי מתחשבת,  לדבר האחרון שמישהו
משתוקק לעשות  לאחר 25 שעות צום-
מלחמה.
במקום שופר צופר- ועוד עולה ויורד!!!
וזה עוד מילא, אבל לחתום על ציוד ונשק, להיסחב עם הקיטבג ולחפש
את השק"ם.
לבי על האנשים האלה שידעו שהפעם אין גימלים ולא ברית של בן
אחותי בת ה-12.
אז גם לבטח לא עזרו תירוצים על "בעיות בעסק", לימודים או "אני
יגיע מאוחר כי אני צריך לעבור בעבודה" זהו הפעם זה אמיתי. הפעם
באמת אין יציאות.

אני אם הייתי מילואימניק אחרי מלחמת יום כיפור לא הייתי בא
למילואים שנתיים אחר כך, וגם אז רק לחד יומי בווינגיט. לא
הייתי עושה שמירות בשום אופן והייתי מסכים לחתום רק על נשק
מקוצר. אם הייתי מילואימניק כזה שהיה במלחמת יום הכיפורים
ואיתי במחלקה היה מישהו  שלא היה חיל במלחמה הלא נוחה הזאת,
הייתי טוחן לו את הצורה, נשבע לכם. הייתי מאחר לו בימבה זמן אם
הייתי צריך להחליף אותו במשהו וזין, זין אם הייתי עושה איזה חג
בבסיס.
בכלל אני חושב שזה החיסרון היחיד בזה שלא הייתי במלחמת יום
כיפור. חוץ מזה, הישג אישי לא מבוטל.