השיר שלנו אז, אמר דברים אחרים...
היום הוא מדבר אלי בכאב,
הוא כאילו מבין, מדבר איתי.

הדמעה, גם היא מדברת עם שפתיי.
הפעם האחרונה שכתבתי ישירות למחשב הייתה איתך...

שמענו את השיר הזה ביחד, כששכבנו אחד מול השניה.
בלי לומר אף מילה, הרגשנו המון... בנשיקה אחת החלפנו כל כך
הרבה מילים, שכל החיים לא יספיקו כדי להגיד אותן...
אני מתגעגעת.
אני כמהה כמו שמעולם לא הייתי כמהה למשהו, אלייך...
אני חולמת עליך כל לילה. כשאף אחד לא שומע, לפני השינה, אני
בוכה עליך קצת עד שאני נרדמת...
בוכה, נוזפת בעצמי, כותבת קצת ואז נרדמת עם דמעות בעיניים...
חולמת שאני נוגעת בך שוב, מלטפת אותך, מנשקת.
שאתה אוהב אותי כמו פעם...
אוי, השיר הזה, אני לא יכולה להפסיק לנגן אותו...
הוא מחזיר אותי אחורה, אליך...
השיר שלנו, כמה שהייתי עושה הכל כדי להיות איתך עכשיו, כשאני
שומעת אותו... הכל... באמת הכל...
אני מנסה להמשיך קדימה, אבל משהו סוחב אותי אחורה.
אני יודעת שאתה אוהב אותי. אתה רוצה שאני אלחם עליך?
אם כן, אני אשאר שם ואני אלחם על בשרי ועל גופי כדי שתהיה שלי,
מסיבה אחת - אתה האושר שלי...

הפצעים האלה לא נראים כאילו הם הולכים להחלים,
והכאב הזה נראה אמיתי מדי...

אני לא יכולה לסיים את המונולוג במשפט מחץ...
הכאב הוא כה גדול, עד כי היד לא מוחקת את אשר היא כותבת. הכל
נכתב מהלב...
הדמעות שלי מדברות... רוצה לדעת מה הן אומרות?

אני אוהבת אותך... אני לא אפסיק לעולם...
לעולם...